שלום לך שואלת יקרה מאד!

ראשית, סליחה על העיכוב בתשובה. היינו עסוקים בשידוך במשפחה:(

מקווה מאד שאצליח להבהיר ולברר יחד איתך את השיח היפה שהתחלת לשתף בו.

אני בוחרת להתחיל דווקא מהנקודה השניה שציינת:

'תמיד חשבתי שאני לא ישמע שידוכים לפני גיל 20 (וזה מה שאמרתי לכולם..)'

מהנסיון הרב (שלי ושל אחרים, אני מאלו שממש משתדלות ללמוד מבית-הספר של החיים ?) :

פעמים רבות מאד מאד, דווקא הדברים שיצאנו אודותם בהצהרות פומפוזיות- דווקא הם אלו שהכי מהר מתבררים לנו כהפך המוחלט ממה ששידרנו לאומה.

למה? אולי סוג של דרך להוכיח את הפתגם האידישאי הנפוץ: ' א מענטש טראכט און גאט לאכט' – שבתרגום חופשי אומר: האדם מתכנן והאלוקים צוחק…

אולי.

אולי זה סוג של למידה. לפעמים אנחנו בוחרים להצהיר הצהרות כדרך לבניית חומה. ייתכן ואנחנו מפחדים לגשת לנושא מסוים, או לחשוב עליו בצורה אחרת, ולכן אנחנו נותנים כותרת. בום. העניין סגור! אני לא אתחתן עד גיל 20! לעולם לא אפגש עם בחור ג'ינג'י/מעשן/שמן/עם רשיון/עם סוודר מותגים/בלי חפתי זהב… (מדגם מייצג וחלקי ביותר, שרק נועד לשבר את האוזן ?)

ואז פתאום אנחנו מתבגרים, או משתנים, או שניהם ביחד, ואז מגלים שהעולם הוא בכלל בכלל לא שחור – לבן. הוא צבעוני ועשיר, ויש מקום לבחור מחדש. רק אומרת…

ולענייננו: את משתפת בתהייה/התלבטות לגבי הגיל והגישה לעניין השידוכים.

את מספרת שאת בסמינר תקופה קצרה, וכבר ממש מרגישה התקדמות (ושאפו! זה לא מובן מאליו!)

כבר יש לך כיוון חשיבה לגבי סוג הבית שאת רוצה בעזרת השי"ת וברצותו להקים.

אז רק לצורך הבהרה ודיוק: אני מאמינה שאת יודעת שתהליך של שידוך הוא תהליך עדין ומתמשך. מאחלת לך שאצלך-אצלכם- זה יקרה במהירות ובקלות. בעיתו ובזמנו.

אבל, ויש אבל גדול, אנחנו יודעים מתי אנחנו בוחרים להתחיל בתהליך הזה. פחות יודעים מתי בעז"ה הוא יסתיים. על הצד הטוב ביותר, כמובן, אבל בכל זאת…

אז אם את מרגישה איזשהו ניצן של בשלוּת, ושל מוּכנות- זה בדיוק הזמן לפתוח את הלב, ולהיכנס צעד אחר צעד לתוך העולם המופלא והקסום הזה.

לא מכירה אותך אישית, אבל כן מאמינה בך, ביכולות שלך, בתבונה הנשית והאישית שלך שיוכלו בעז"ה ללוות אותך לאורך הדרך.

ועוד משהו- תמיד כדאי להקיף את עצמנו באנשים טובים, כאלו שמכירים אותך טוב יותר, ותוכלי לפנות אליהם עם תהיות/לבטים אישיים ומדוייקים יותר (ותמיד יש גם את אקשיבה , שכאן לכל שאלה ?)

ולגבי מה שציינת שהעומס בלימודים, בעבודה ובמטלות כאלו ואחרות, כביכול מהווה שיקול לאחר את גיל הנישואין: תרשי לי לגלות לך שאם את בן אדם נורמלי (ונשמע שאת כזו, בהחלט!) העומס הזה הוא חלק משגרת החיים הברוכה והמבורכת, ומטבע הדברים הוא לא ייעלם. אולי יילך וישתנה, יחליף צורה וצבע, אבל כבני אדם שמתפקדים כהלכה, העומס הזה הוא בריא ביותר.

אם ננסה להתחשב ולחכות לתקופות רגועות יותר, יש סיכוי שנאחר את הרכבת, כמאמר הפתגם הלעוס, אבל האמיתי…

אין לי ספק שבעז"ה תצליחי לשלב בתבונה בין לימודים ועבודה, בלי לפגוע בעניין היציאה לשידוכים. הזמן הוא משאב גמיש ויקר, ואפשר לנהוג בו בתבונה. תבדקי!

ולסיכום – אני חושבת שעצם העלאת העניין, מוכיחה שיש בך איזשהו מקום שכן רוצה לבדוק ולנסות.

מקום בשל, נכון ומוכן, שרוצה בעז"ה למצוא את האחד והמיוחד שמחכה לך אי שם.

ומי יודע? אולי בינתיים גם הוא יושב וחושב כך: האם זה הזמן להתחיל?!

אסיים בפתגם אהוב עלי (יצאתי ספר ציטוטים, אבל את לא חייבת לגזור ולשמור ?)

'אם יוצאים- מגיעים למקומות נפלאים'. לפעמים צריך לצאת מאזור הנוחות, כדי לגלות אוצרות שממתינים ממש מעבר לפינה, או קצת אחרי…

תנסי. מקסימום תצליחי!!!

איתך בתפילה,

לאה