שלום לך,

אתה מתאר התלבטות בין שתי אפשרויות ששתיהן אינן טובות.

אפשרות אחת היא לעשות את "הדבר הנכון", להתפלל במניין ישיבתי, לסבול בשקט ולהמתין שהסיוט הזה ייגמר כבר. כמדומני שזו האופציה הגרועה ביותר מבחינת "אכל לקה ושילם" – גם תסבול, גם לא תתפלל כראוי וגם תפתח סלידה. רק הפסדים יש כאן.

האפשרות השניה היא להתפלל במניין בו מתפללים מהר יותר, ואני רוצה לומר משהו לגבי מניינים "מהירים". יש מניינים שהתפילה בהן קצרה יותר מאשר במניין ישיבתי ועדיין היא תפילה מכובדת ורצינית. אפשר לקצר מעט בפסוקי דזמרה, בהמתנה לחזרת הש"ץ, בשירה בפיוטים, ובקצב של החזן, ועדיין להשאר עם תפילה מתונה ויפה שמאפשרת להתפלל בכוונה, לחוש את יום הדין ולחוות התעלות. מאידך, יש מניינים שנותנים תחושה שהתפילה היא מעין מס שחייבים לשלם וכל מה שהם רוצים הוא לראות כבר את התפילה מן העבר השני שלה. בנוסף, לעיתים קרובות המהירות של התפילה היא רק סימפטום למצב שמתבטא גם בדיבורים בזמן התפילה ובאוירה כללית של קלות ראש. לא בדיוק מה שאנחנו מחפשים בימים נוראים, ולמעשה גם לא כל השנה.

אם המניין שאתה מדבר עליו הוא מהסוג הראשון, אין שום מקום לחוש רגשי אשמה. לא חייבים להתפלל שבע שעות בראש השנה. אבל על פי מה שאתה מתאר נשמע לי שמדובר במניין שקרוב יותר לתיאור השני, אתה לא שלם עם העובדה שאתה מתפלל שם, ויוצא בהרגשה "זיפתית" כלשונך.

החיים שלנו עמוסים בבחירות שעלינו לעשות, ולעיתים קרובות הבחירה היא בין שתי אפשרויות שאינן מושלמות. אדם מתלבט אם לקנות דירה קרוב למקום עבודתו כך שלא יצטרך לנסוע מרחק גדול, אך זו דירה קטנה בקומה רביעית ללא מעלית. אפשרות אחרת היא לקנות דירה מרווחת במקום מרוחק. בשתי האפשרויות יש חסרונות, והשאלה שצריכה להשאל היא על איזה מהחסרונות ניתן לפצות יותר בקלות. אפשר לגור קרוב לעבודה בדירה קטנה, לקנות מיטת קומותיים לילדים ולעשות משלוח כאשר עורכים קנייה גדולה. אפשר גם לגור רחוק מהעבודה בדירה המרווחת ולרכוש רכב שהשימוש בו יקצר את זמן הנסיעה. כל אדם יעריך על איזה חיסרון קל לו יותר להתגבר. כך גם לגבי מוסדות חינוך לילדים. עוד לא נולד מוסד החינוך שיתאים בדיוק למה שהיינו רוצים עבור ילדינו, אבל אנו בוחרים את מוסד החינוך שיותר קל להשלים בבית את מה שחסר בו.

האם נוכל לקחת את הקו המנחה הזה גם לגבי בחירת מקום התפילה בימים נוראים? האם ניתן לפצות על החסרונות שיש בשתי האפשרויות? מכיוון שאני נמצא לפעמים במצב דומה, בו התפילה אורכת יותר ממה שמתאים לי, אוכל לשתף בתור דוגמה כיצד אני מוצא דרך לפצות על החסרון הזה, וכמובן שכל אדם יכול למצוא דרכים שונות.

הדבר החשוב ביותר עבורי הוא לקחת אתי ספר עבור הזמנים בהם התפילה מתארכת. זה יכול להיות ספר מחשבה, פרשנות על התורה, שו"ת מעניין, תולדות גדולי ישראל, או כל ספר שמתאים לעיון בבית הכנסת. אם סיימתי פסוקי דזמרה לפני הציבור, אני פותח את הספר וממשיך במקום שהפסקתי. כך בהמתנה לתחילת חזרת הש"ץ, או במהלך חזרת הש"ץ אם הוא מאריך מדי עבורי. העובדה שיש לי מה לעשות בזמנים הללו מייצרת לכתחילה תחושה של נינוחות מפוייסת וגישה מכילה כלפי אריכות התפילה. יש קטעים בתפילה שהפתרון הזה פחות עובד בהם, כמו קריאת שמע וברכותיה, בהם אין די זמן בין הקטעים על מנת לפתוח ספר, אבל גם שם אפשר להתקדם כמה קטעים יחד על מנת לייצר יותר זמן פנוי.

בצורה זו, כאשר הלחץ והאנטיגוניזם פוחתים, אפשר גם למצוא את החשק והרצון מדי פעם ולהתפלל חלקים מהתפילה במתינות, בכוונה ובהתעוררות יתירה. מפליא מה אפשר למצוא בפרק של פסוקי דזמרה שאנו רגילים למלמל אותו ללא מחשבה, כאשר אומרים אותו לאט וחושבים לעומק על מה שאומרים. מפליא ממש ולפעמים גם מביך לגלות מילים שאמרנו ובעצם אין לנו מושג מה אנו אומרים… שוב, כל אחד יכול לתכנן את הדברים בדרך אחרת ולהדגיש חלקים שונים, העיקר הוא לא לחסום את האפשרות הזו אלא לאפשר לדברים לקרות ולנסות לכוון גבוה יותר ממה שאנו רגילים אליו.

סבורני שקל יותר לפצות על החסרונות שבתפילה ארוכה מדי מאשר על החסרונות שבתפילה קצרה מדי. בתפילה מהירה שמתנהלת מתוך מרדף אחרי השעון אין זמן או פניות להתעוררות נפשית ובסופה אנשים בעלי לב טהור ושאיפה ליותר יוצאים בתחושה של החמצה ואובדן.

אני מאמין שעם מעט תכנון וחשיבה אפשר להגיע לתפילה רגועה ומרוממת גם במניין שמאריך, וניתן להגיע למצב בו תפיק הרבה מהתפילה ותצא ממנה בתחושת התרוממות וסיפוק.

כתיבה וחתימה טובה,

גרשון