שלום לך,

ראשית ברצוני להביע את הערכתי אליך. בזמן שרבים מבני גילך שקועים בהבלי העולם הזה, אתה מוטרד מעניינים העומדים ברומו של עולם ומשאלות שבכבשונו של עולם. זה אומר הרבה עליך.

"איך??? איך יכל הקב"ה להרוג ששה מליון יהודים בשואה? ומתוכם מליון ילדים שלא טעמו טעם חטא?" השאלה מתפרצת מקירות הלב, נוקבת עד לתהום, מכה בעוצמה בבטן, בשכל ובלב. כאשר אדם יחיד נופל קרבן בפיגוע אנו כואבים ומזילים דמעה. טבח של ששה מליון מאחינו? בלתי נתפס. השבר הוא נורא. רבים שעברו את השואה התקשו לאחר מכן לקום בבוקר ולומר "מודים אנחנו לך.. על נפלאותיך וטובותיך שבכל יום עמנו". אי אפשר להאשים אותם.

מובן לגמרי למה דווקא השואה מעוררת את השאלה. מדובר באירוע בעל מימדים מפלצתיים שאירע לפני שנים לא רבות. ההרג היה נורא, שליש מהעם היהודי נכחד ועולם שלם נגדע.  גם קור הרוח השטני והאכזריות הבלתי נתפסת מייחדים את השואה – נאצי שרוצח ביום אלפי בני אדם וחוזר לעת ערב לביתו ומנגן בפסנתר את שופן. כל אלה ואחרים בהחלט שמים את השואה בחזית השאלה האיומה "למה? איך?". אך השואה איננה האירוע היחיד שמעלה את התמיהה. השלכת שבויים יהודים טרף לשיני אריות במופעי ראווה, אמהות ששחטו את ילדיהם בזמן מסעי הצלב על מנת שלא יפלו לזרועות השמד, מלחמת העולם הראשונה בה נהרגו קרוב לעשרים מליון בני אדם, שטפונות, הרי געש, מעשים אכזריים, ושאר אסונות. גם שואה פרטית מעלה תהיות דומות – השריפה שכילתה את שבעת ילדיו של גבריאל ששון לפני כשנה הייתה עבורו לא פחות משואה.

אז איך יתכן שאלוקים עושה את כל זה? האם הוא לא אמור להיות טוב ומטיב ורחמיו על כל מעשיו?

ובכן, האמנם אלוקים אמור להיות תמיד טוב ומטיב? מיהו בעצם אלוקים? רגע… איזו שאלה מוזרה זו? ברור מיהו אלוקים! הגננת עליזה כבר הרי ציירה לנו את דמותו כמעין סבא חביב שמחייך ומלטף וממלא אחר כל הרצונות שלנו אם רק נבקש ממנו יפה…  אנו מתקשים להתמודד עם מציאות שאינה עולה בקנה אחד עם התמונה של הגננת עליזה. ראש הישיבה שלי בשיעורי המחשבה שלו היה רגיל לומר שהאויב הגדול ביותר שלו היא הגננת… הגננת, כך הסביר, מעצבת את תפיסת העולם שלנו בגיל צעיר ותפיסה ילדותית זו ממשיכה אתנו לעיתים קרובות עד זקנה ושיבה. כך ישנם אנשים בוגרים המדמים לעצמם מלאכים כמין יצורים קטנים וקורנים שמנפנפים בכנפיהם העדינות ומתעופפים סביב באצילות ובחן… הוא התלונן על כך שהוא נאלץ לעמול קשה בשיעורים שלו על מנת לעקור את התובנות הילדותיות מליבותם של תלמידיו. אז הגיע הזמן להתגבר ולנטוש גם את דמותו של הקב"ה ככספומט שאם רק נקיש בו את הקוד הסודי מיד נקבל שפע מזומנים וכל מה שנפשנו מתאווה לו.

אולי הגיע הזמן שנבין שאין לנו באמת יכולת להבין את מהותו של הקב"ה ואת דרכי הנהגתו את העולם. ילד בן שנה תופס את העולם בדרך מסויימת, הרבה פחות מפותחת מאשר הדרך בה תופס את העולם אדם מבוגר. ההבנה מה טוב ומה רע, מה בטוח ומה מסוכן, מה מקדם אותו ומה מזיק לו, כל אלה לוקים בחסר אצל ילד קטן. אנו המבוגרים מבינים שהשלכת צעצועים מהקומה השמינית איננה רעיון טוב, שירידה לכביש עלולה להסתיים בתאונה ושאכילת גלידה מופרזת תגרום לקלקול קיבה. הילד איננו מבין זאת ולעיתים כועס עלינו כאשר איננו מאפשרים לו להוציא את תכניותיו אל הפועל. ובכן, הפער בין תפיסתו של הילד לבין תפיסת המבוגר הוא קטן לאין ערוך מאשר הפער בין התפיסה שלנו, בני אדם, לבין הנהגתו של הקב"ה את העולם. "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי". הקב"ה לא עובד אצלנו ואיננו מקבל מאיתנו הוראות והמלצות מה נכון לעשות ומה לא. הרבי מקוצק אמר פעם בחריפות: "בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד אלוקים כזה, שדרכיו יהיו מובנים על פי שכל של כל טיפה סרוחה".

אז למה קרתה השואה? ובכן, ראשית כל היא לא "קרתה". הקב"ה הביא אותה. למה? אין לי מושג. לא מוצא חן בעיני מה שהוא עשה? זו כבר בעיה שלי, לא שלו. ראיה מוגבלת שלי את העולם, את ההיסטוריה ואת המהלך האלוקי בעולם. יש המנסים לתלות את השואה בעבירות כאלה או אחרות (בדרך כלל עבירות של אחרים…), אולם אין זו דרכנו. אין אנו הפנקסנים של הקב"ה ולא לנו להסביר למה הוא עשה א' או לא עשה ב'. דרך התורה נלמדת מתגובתו של אהרן הכהן לשואה הפרטית שלו, מות שני בניו הגדולים "וידום אהרן". תפס פלך שתיקה. הקב"ה חפץ בטובת בריותיו, אבל "להיכנס לראש שלו", להבין מה נחשב טוב ומה לא, לראות את התהליכים ההיסטוריים בפרספקטיבה של נצח, זה הרחק מהישג שכלנו.

ההבנה שאין לנו יכולת תמיד להבחין בין טוב לרע בכל הקשור להנהגת הקב"ה בעולם יכולה לעורר תהיות לגבי התועלת בתפילה על הצרכים שלנו ולגבי החובה להודות על הטובה. אם מה שנראה לי רע הוא בעצם טוב, אז איך אני יכול לבקש דבר שנראה לי טוב בעוד שיתכן שהוא בעצם רע עבורי? ולמה ראוי להודות לקב"ה על הטוב כאשר בעצם גם הרע אינו אלא טוב?

למרות שלא תמיד אנו מבינים מה טוב לנו, עדיין אנו פונים לקב"ה, מתפללים אליו על הצרכים שלנו ומבקשים ממנו בריאות, פרנסה או כל בקשה אחרת. פנייה זו נעשית ברובד האנושי שלנו, על פי ההבנה שלנו ומתוך הכרה בכך שהכל מגיע ממנו. אם הוא יחליט שלא להענות לבקשות שלנו, לא יהא זה מתוך כך שאין הוא חפץ בטובתנו, אלא מתוך כך שאנו, בראייה המוגבלת שלנו, איננו מבינים מהו אכן הדבר הטוב עבורנו. הייתה לנו תוכנית שלא התממשה? ובכן, לקב"ה הייתה כנראה תכנית אחרת, והתכניות שלו מוצלחות לאין ערוך מאשר שלנו. אנו מבקשים "שימלאו משאלות לבנו לטובה" – רק המשאלות שהקב"ה סבור שהן לטוב לנו.

כך גם "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". לא כתוב שאדם צריך להודות על הרעה אלא לברך עליה, כלומר להכיר בכך שגם מה שנתפס אצלנו כרעה מגיע מהקב"ה ולכן זהו הדבר הטוב עבורנו. השכל צריך להבין זאת ולברך את הקב"ה על כך. הודאה לקב"ה מצד שני, חייבת לבוא מהלב, לא מהראש. איננו יכולים להודות על דבר שבמישור שלנו נתפס כרע. זה נוגד את הטבע האנושי. הודאה היא כאשר אני מבין את הטובה וליבי מתרונן בקרבי משמחה. אז אני חש בעצמותי את קירבת הקב"ה ואת טובו, וזה המקום להודות לשבח ולהלל.

לסיום אוסיף שיש בשואה גם מימד של חיזוק לאמונה בבורא עולם ובכך שיש מי שמוביל את ההיסטוריה. טירוף של רוע צרוף שאוחז באומה שלמה, מליוני יהודים שנכשלים לקרוא את הכתובת על הקיר, חמישה עשר שומרים נאצים שמחזיקים במחנה של חמישה עשר אלף איש והליכה של מליונים לתאי הגזים כצאן לטבח. האם זה מוסבר על פי הטבע? בדיעבד אפשר להסביר הכל, אבל קשה שלא להזכר במילים מתוך שירת האזינו המתארים אסונות נוראים שיבואו על עם עם ישראל, אסונות החורגים מדרך הטבע: "איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם".

זו הייתה דרך ארוכה על מנת להגיע לתשובה נורא פשוטה. למה הקב"ה עשה את השואה? אני לא יודע, אף אחד לא יודע, אף אחד לא יכול לדעת. אבל מי שאמר והיה העולם, יודע ומבין טוב ממני את החשבונות ואני פשוט סומך עליו. אין לי מישהו טוב יותר ממנו לסמוך עליו.

חג שמח,

גרשון

[email protected]