שלום לך שואלת יקרה!

אני שמחה מאד שמצאת את האומץ בסופו של דבר לאחר שנים של בושה לבוא ולשאול, בחכמה עשית.

את מתארת תחושות של מבוכה ובושה נוכח הצורך העז שלך במחמאות מהסביבה הקרובה והרחוקה, את מרגישה כי זה ממש "אוכל נפש" עבור נשמתך וחשה כי מצב זה אינו תקין וטוב עבורך.

אני הייתי רוצה שלפני כן ננשום עמוק ורגע ניקח צעד אחורה. אני מתבוננת על ניסוח שאלתך ומניחה כי את אישה בעלת נפש צבעונית וסוערת, אני מסיקה זאת מהמילים הקיצוניות בהן השתמשת הן כדי לתאר את תחושותייך בגיל ההתבגרות (הכי מכוער ביקום! זוהי הגדרה קשה מאד, השמורה לאנשים בעלי מראה חריג ומעוות, לא ככה?) דרך תחושותייך או תחושות הסביבה כלפי המראה החיצוני שלך כיום (הכי מושלמת והכי יפה בתבל! ) ועד תגובתך נוכח הצורך הפנימי והבלתי פוסק במחמאות (מוגזם! הזוי!) . אני חושבת שנכון נעשה עם קודם נסתכל לרגע מהצד על מילותייך,

האם לדעתך הן מיטיבות לתאר נכוחה ומדויק את תחושותייך? את המציאות?

דעי לך שאחד הכלים הבסיסיים לעבודה עם עצמנו היא דיוק. לא להגזים מדי ומצד שני לא להכחיש או לזלזל במה שאני מרגישה, לנסות לתאר לעצמי בצורה עניינית וממוקדת מה אני מרגישה. זה כמו, נניח, פציינט שמגיע לרופא עם כאב ראש ושהרופא מבקש לדרג את הכאב מאחד עד עשר, הוא ישר יענה עשר. זה בעייתי, כי הרופא לא יוכל להתאים לו את סוג הטיפול הנכון אם הוא לא מדייק בתחושות.

אם כך, נסי לעשות לעצמך סדר בראש ולעשות לך מסגור מחדש, הגדרה מחדש של מה שאת מרגישה ונסי להיות קשובה ואמינה כלפי עצמך ככל הניתן. כעת, הצורך במחמאות נעוץ בצורך יותר ראשוני שלנו- הצורך באישור. מרגע שתינוק נולד אל העולם הלא בטוח שסביבו, הוא רוצה ודורש אישורים, אישור שהכל בסדר, אישור שמישהו דואג לו, שמישהו כאן בשבילו וכו', אחר כך הולך ונבנה בנפשו של הילד "האגו", החלק של העצמי המובחן, הנפרד, ואז מתחילים שאלות של זהות, השוואה, דימוי וערך.

אינני מכירה את הרקע שלך לעומק, אבל אולי אי שם בילדות נוצר מכל מיני סיבות חסר בתוכך, חסר בהכרה, באישור שאת בסדר, שאת יפה.

אולי אחד ההורים או האחים או דמות משמעותית שידרו חוסר שביעות רצון ממשהו בך או שכך פרשת זאת, אולי אמך, שהיא הדמות הנשית הכי משמעותית עבורנו לא הייתה מרוצה מהמראה שלה וזה מה שעבר אלייך, תהא הסיבה אשר תהא, החסר נוצר בתוכך, ומשום כך, הוא יכול להתמלא אך ורק על ידך!

שום מחמאה חיצונית גם לא מבעלך או מדמויות קרובות וחשובות ימלאו את החוסר של הילדה הקטנה ההיא שבתוכך שצמאה לאישור והכרה. (כמו שאת אכן מרגישה על בשרך)

מה עושים? קודם כל, מחבקים את הצורך הזה!! מגלים כלפיו חמלה והבנה. לא צריך לכעוס עליו או לשפוט אותו, כי זה בדרך כלל רק מגדיל ומעצים אותו,

פשוט לעטוף אותו בהמון רכות ולומר לו שזה בסדר שהוא שם בפנים, ואת לא מתביישת בו, ואת לא שונאת אותו, ואת מבטיחה לעצמך לטפל בו. הדרך לריפוי עצמי הוא פשוט לעצור מדי פעם ולתדלק את עצמנו, בלי חשבון, בלי משא ומתן, פשוט לעצור לרגע ,

לנשום עמוק פנימה ולהיזכר כמה את נהדרת ויפה ומקסימה, כמו שאת, אבל בדיוק כמו שאת!

לחבק את הצלם אלוקים הפנימי הזה שאף פעם לא נפגם או מתלכלך, וזהו. הריפוי מתפשט אט אט בגוף ובנשמה, והוא פשוט מנצח וגובר על הצורך באישורים חיצוניים .

חשוב לי להדגיש, שאין שום בעיה בצורך לקבל מחמאות מבחוץ, זה הכי הכי טבעי ונורמלי, אבל השאלה היא כמובן המינון והאיזון, ובעיקר מה קורה שאני לא מקבלת?

המון פעמים נשים תלויות לדוגמא בבני זוגן שיחמיאו ויאשרו ושזה לא קורה, הן נפגעות עד עמקי נשמתן ונהיות תוקפניות כלפי הבעל בלי שום סיבה, זה סימן שמדובר פה בתלות מזיקה ולא נכונה.

המחמאות מבחוץ יכולות לבוא כתוספת נעימה על גבי בסיס חזק ואיתן שאני בונה לעצמי בפנים, מעין בית קטן ונעול שהוא רק שלי ואף אחד לא יכול לגעת או לפגוע בו, זהו ביטחון עצמי אמיתי ששורד גם מצבים מאתגרים וקשים ולא גורם לתלות מוגזמת בסביבה.

לסיום – מתני את השפה הרגשית בה את משתמשת, והשתדלי להיות נאמנה כמה שיותר לתחושותייך המדויקות , בלי להוריד ובלי להגזים. הדבר יקל עלייך לתת לעצמך מענה בבעיות שונות ולא להפוך עכברים להרים.

התפללי לד' שייתן לך סע"ד בתהליך של ריפוי ואהבה עצמיים.

זכרי שרק ורק את יכולה לתת לעצמך את הרוגע הנפשי והתחושה שאת הכי בסדר, כמו שאת. תלות באישורים מבחוץ כמוה כבור בלי תחתית שאף פעם לא מתמלא ומשאיר את בעליו תמיד רעב ולא מסופק.

מקווה שהרגעתי מעט את נפשך הסוערת,

נועה