דלג לתוכן
שלום, יש לי ילד בן 14 שיהיה בריא ומאוד מתקשה עם הגבולות בפלאפון.
מצד שני ברגע שאני מעירה לו להפסיק מתעצבן ועושה דוקא.
אם אני לא מעירה לו יש סיכוי שבסופו של דבר אחרי כמה שעות או כמה ימים יתאפס על עצמו ויעשה הפסקה אפילו של יום שלם לבד.
לא יודעת מה עדיף, מה התפקיד שלי ואם אני לא הורסת יותר, אשמח לעזרה.
מרגישה כעס ובלבול עצמי.
אמא יקרה,
ברשותך בואי נתחיל לדבר על תפקיד ההורים באופן כללי, ולבסוף נגיע ספציפית לשאלתך.
אני רואה את תפקיד ההורים מתמקד בשני ערוצים מרכזיים: אהבה וגבולות. אי אפשר לאחד ללא השני. ארחיב מעט על שניהם.
אהבה משמעותה דווקא אהבת חינם – אהבה שאינה תלויה בדבר. אין לתלות את האהבה במראה הילד, בהתנהגותו ובשאלה אם הוא שומע בקולך או שלא, אלא לאהוב אותו תמיד בכל מצב. זה לא תמיד קל, וזה דורש עבודה ובירור – אבל זה הבסיס לקשר היציב ולעוגן שאליו הילד יכול תמיד לחזור.
לדוגמה: קל יותר לאהוב ילד שחוזר תמיד עם ציונים גבוהים במבחנים. אך כשילד חוזר עם ציון נמוך או הערה מהמורה, וההורה מראה לו אהבה גם במצב זה, אז הילד חווה שאהבת ההורה אינו תלוי בציונים אלא בעצם הקשר שביניהם.
כעת לגבולות. גבולות הם החלק הפחות "ורוד" בתפקידם של הורים. אבל הוא מחויב המציאות. "גבולות" פירושו שההורה מחליט על דברים מסוימים, שאותם הוא אינו מרשה בכלל או שירשה מאוחר יותר, או באופן מסוים, וכדומה – ועומד על הכלל. לדוגמה: ילד בן שלוש הולך לישון בשעה 19:00 – זה הכלל שההורים הציבו. גם אם הילד יסרב, ההורה ישכיב אותו בזמן, שכן זוהי חובתו כהורה.
גבולות הנשענים על מציאות קיימת של אהבת חינם באים ממקום "תפקידי" של הורה. יחד עם העובדה שההורה אוהב את הילד, הוא גם ממלא את תפקידו, ולכן הוא עומד על גבולות. הוא אינו מחפש מקום לשלוט בו, וגם לא להוכיח שהוא מעל הילד, אלא לתפקד כהורה.
עמידה בגבולות אינה קלה להורה. דחיית סיפוקים של ילד היא בעצם דחיית סיפוקים של ההורה. בואי נדמיין ילד היוצא לקניות יחד עם אמו. הילד רוצה ממתק, ואילו האם מסרבת מסיבתה עמה. הילד בוכה. טכנית, כמובן שקל יותר לאמא לתת לו את הממתק ולסיים את הסצנה. קל יותר כאשר הילד שמח, שקט ומרוצה. אך כדי להציב גבולות צריך לדחות סיפוקים של האמא (ילד מרוצה ושקט), ובכך לאמן את הילד בדחיית סיפוקים שלו.
בגיל הבוגר יותר, גיל 12, 13 והלאה, תפקיד ההורה לא משתנה, אבל הגישה לילד משתנה. כבר לא מדובר באילוף, אלא ב"חנוך לנער על פי דרכו". לנער כבר יש דרך, אופי וחשיבה משלו, ועל ההורה לכבד אותו. אין זה אומר שהתפקיד ההורי הסתיים, אלא שהוא תופס כיוון אחר – מכבד, מקשיב ומתחשב יותר. יש כאן אדם בוגר עם רצונות משלו.
כעת כלל חשוב: כמה שילד יותר מתאמן בנושא גבולות ודחיית סיפוקים בגיל הצעיר, כך הוא יותר מאומן בגיל הבוגר. כלומר: כאשר אמא עמדה על גבולות וכללים בגיל הצעיר, יהיה קל יותר לילד לשים לעצמו גבולות בגיל הבוגר. הוא כבר מאומן בדחיית סיפוקים.
עכשיו לשאלתך. עצם העובדה שילד מתקשה עם גבולות בנושא הפלפון היא מובנת – אפשר בהחלט להבין אותו. זה באמת קשה מאד. הילד כנראה מודע לקושי שיש לו בעניין. כשאת מעירה לו את מעמתת אותו מול הכישלון בדחיית סיפוקים, הוא מתעצבן ממקום של תסכול. לא קל להיכשל, ועימות מול הכישלון קשה עוד יותר.
לכן הייתי פונה אליו מכיוון אחר. דווקא כשהוא מצליח לשים גבולות לעצמו – ולפי דברייך הוא באמת מצליח – העצימי את הכוח שלו. הוא מצליח לשים גבול לעצמו! הוא אדם מחונך! ספרי לו את זה. אמרי לו כמה את מעריכה את העובדה שהוא מפסיק לבד, כמה את מעריכה את ההתמודדות שלו. כמה הוא בוגר.
אפשר להוסיף את העובדה שאת מזדהה עם הקושי שהוא חווה. ההתמודדות עם גבולות נמשכת לאורך כל החיים. מי מאתנו לא חווה ניסיון והתמודדות כזו?! מתוך הזדהות עם הקושי שהוא חווה, תוכלי באמת להעביר את ההערכה שלך על ההתמודדות שלו, ולהעצמים את תחושתו שהוא נמצא בתהליך ומתקדם בו.
בדרך זו הוא יותר ויותר יאמין בעצמו – יאמין שהוא מסוגל לדחיית סיפוקים בכלל ובעניין הטלפון בפרט. הוא יחשוב על עצמו בתור אדם מחונך ובעל גבולות, ובע"ה יעלה על הגל הזה.
מאחלת לך הרבה שמחה במציאת האיזון הדק בין כבוד לילד ותפקיד ההורה,
תמר פ.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
