אני דתייה ויש לי קשר מאוד חזק עם מישהו חילוני.יש לנו קשר נפלא ,הוא אדם עם מידות טובות ופשוט מקסים! אבל יש לי התלבטות קשה האם יש סיכוי לקשר כזה?הוא מכבד אותי מאד ואת האמונה שלי השאלה שלי האם זה מספיק?
דלג לתוכן
אני דתייה ויש לי קשר מאוד חזק עם מישהו חילוני.יש לנו קשר נפלא ,הוא אדם עם מידות טובות ופשוט מקסים! אבל יש לי התלבטות קשה האם יש סיכוי לקשר כזה?הוא מכבד אותי מאד ואת האמונה שלי השאלה שלי האם זה מספיק?
שלום לך,
השאלה שלך נוגעת בלב סוגיית האהבה והקשר שהם הערך הגבוה והנעלה שיש לנו בני האנוש.
מתוך הפנייה שלך עולה כי לחבר איתו היית בקשר תכונות אנושיות מעודנות וכי מצאת בו לב כלבבך, וראית בו אדם בעל אישיות, בן אדם על כל המשתמע מכך.
בימינו אנו- זה הרבה מאוד. לפגוש אדם בעל שיעור קומה, מוסרי ושנעים לך אתו זה אכן לא דבר של מה בכך. אולם, לו היה זה אך מפגש חברים, ניחא.
את מרגישה בתוכך כי הדרישות לגבי קשר של קיימא צריכות לכלול עוד ממד נוסף. זהו ממד הנוסף לקומת האדם, הממד הרוחני- דתי.
קשר של קיימא מהותו בחיבור בכל רמות קומת האדם, מהגוף, דרך הרוח ועד לנשמה. כרגע, ניתן אולי לחשוב על חיבור עד מקום הרוחניות הדתית, אולם בהמשך החיים, כשהקשר בנכם ישמש כמצע, כתשתית, כבית לגדל בו דור המשך, הרי שהקרע החבוי כעת בנכם יבוא לידי ביטוי במלוא עוזו ובשיא החדות שלו. המרחק הרוחני דתי לא מורגש כל כך עתה ביניכם, משום ששניכם אנשים נפרדים, בנויים בעלי דעות משלהם ולכן יכולים אתם להתקיים זה לצד זה מבלי שיוצרו מתחים נוראיים סביב ההבדלים וחוסר ההסכמה בנכם. אולם, ברגע שיכנס אל ביתכם דור ההמשך, שיהיה מוזן מהביחד שלכם על מנת לפתח אישיות בריאה ומאוזנת, חוסר ההסכמה יצא משעת המנוחה שלו ויחל לסעור.
מעבר לכך, כבר כעת, בעומק בעומק, אני שומעת בתוכך את שאלת הנאמנות. אני שומעת אותך שואלת כיצד יכולה את אכן להיות נאמנה לאלוקייך ובו זמנית לאהוב את מי שאינו מכיר בו ואינו רואה אותו. את שואלת כיצד המשפחה שלך תגיב לכך, אולם אני תוהה האם אין אלה קולות האמונה המופנמים בתוכך השואלים כיצד יוכלו הם עצמם, דהיינו- את, לחיות בכפיפה אחת עם מי שאינו מכיר את בוראו? שהרי הנטייה הטבעית של אברהם אבינו שהיה מגייר את האנשים ושרה שהייתה מגיירת את הנשים טבועה בתוכך עמוק, ואיננה מסוגלת באמת לשבת בלא מעש בשעה שמי שיקר לך אינו מכיר בבוראו.
ישנו חלק מאוד טראגי במצב אותו את מתארת משום שאת מנועה מטעמים שכליים ללכת אחר האנרגיה של הלב- האהבה. יש כאן נטייה טבעית כשהלב כל כך אוהב שאת נדרשת לעצור בכך ההיגיון והתבונה. אני חווה איתך דרך השאלה שלך את תחושות האובדן ואת העצב על כך שהמציאות לא יכלה להיות מושלמת יותר בשלב הזה ולחבר בין רצון הלב וההגיון השכלי.
אני בטוחה כי לא ירחק היום בו תמצאי את שאהבה נפשך ואת שמכוונת אלייך תבונתך- כאחד.
בתיה
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
