שלום וברכה

אני חייב לומר שמזמן לא זכור לי שהגיעה אלי שאלה כל כך יפה וכנה..

התפעלתי מעצם הבהירות שבשאלה, סוג השאלות הזה אם אנחנו מקשיבים להם יכולים לתת לנו את המפתח להבנה עמוקה ואמיתית וקרובה ללב של התורה והיהדות, כי אם משהו הוא אמת הוא לא מגיע דרך שקר,

אני מאמין בבירור האמת וחושב שהיא מתקבלת  יותר לעומק דרך חקירה אמיתית וכנה של היהדות ושל עצמנו

לגבי שאלה 1. הדרך שבה מנחילים לנו את זה ב"חלב האם" כמו הרבה אמיתות נראית קצת קיטש. זה לא אותנטי ולא כן, זה משהו שלכאורה מלווה בהרבה שכנוע עצמי ולכן גם מעורר אצל רבים מאיתנו תהייה האם זה בכלל אמיתי?.

ובכלל גם בתורה נראה שאהבת ה' היא לא עניין לאדם פרטי. אז נניח לרגע את הקיטש, ואת תפיסות הילדות של הגן..

ונשאל את השאלה הפשוטה? מיהו ה'? וכיצד ניתן לנו ליצור איתו קשר.

וכאן צריך  לשים לב לנקודה חשובה, שבסוף, נקודת המבט של האמונה, תהיה מה שלא תהיה, אומרת לנו שה' הוא שורש הכל, ולכן בסוף הדרך בה אנחנו תופסים את הקב"ה, היא הדרך בה אנו תופסים את עצמנו,

ולכן המשמעות של זה היא ממש קריטית, כי בשאלה מיהו ה', ומיהו ה' עבורנו, כרוכה גם השאלה מי אנחנו

בתפיסת מציאותו ונוכחותו של ה' כלפינו יש 2 אופציות, או שהוא ישות מופשטת, רחוקה מנוכרת שבכלל רחוקה מאיתנו מרחק שנות אור, ואז גם אנחנו בעצמנו, היסוד הראשוני שלנו הוא יסוד מכני, טבעי וסגור בתוך עצמו.

או שה' בהיותו מקור החיים, הוא "אל חי" ואז, עם כל המרחק, הוא הקרוב ביותר אלינו, לא כי אנו צריכים לשכנע את עצמנו במשהו, אלא בגלל שהוא החיים שבתוכנו כי הוא עצם החיים שלנו, והמשל הכי קרוב לזה זה ההורים שלנו, או אהבה שבין איש לאשה, או בין אחים, כל אלו הם משלים לעניין עצמו, לקרבה האינטימית שאנו חולקים איתו, כי הוא עצם חיינו.

ואז גם אנחנו יוצרים מלאי חיים, שחווים את האינטימיות והשייכות שלנו כדבר ראשוני בנו, ואנו חווים את העולם בעצם כמחובר ושייך, ושלרצון שלנו יש מגע עם הרצון האלוקי בפנייה שלנו, כשאנו מביעים את רצוננו זה באמת נשמע ומתקבל היכנשהו, כי הרצון שלנו זה פיסת חיים שהיא חלק מהאינסוף, מהבורא.

התורה מלמדת אותנו (במיוחד בפרשיות האחרונות, שמות, וארא שהבורא התגלה אלינו לא כישות רחוקה שבידה הכוח, אלא כדמות קרובה, שמבקשת את הקשר איתנו, ששומעת את זעקת חיינו ומצילה אותנו. נכון שמדובר עלינו כעם, אבל בסוף זו צורת ומשמעות הקשר, כך הוא מתחיל. מעל גבי זה נבנים עוד מערכות קשרים נוספות, בה אנו כורתים ברית הדדית, אבל ההתחלה, היא הרגע בו ה' שומע את זעקתנו במצרים. מה זה אומר?

זה לא בהכרח אומר שיש קשר כזה עם היחיד, נכון, אבל זה אומר שהקשר היסודי של ה' איתנו, עם עם ישראל ודרך התורה, מבוסס על המענה שלו לצעקה שלנו, על היותו חי, וקרוב, ושייך, ושומע. זה לא בהכרח משהו שאנו יכולים לחוות באופן יותר אמיתי ממישהו שאינו יהודי, אבל ראשית לכל זו התובנה שה' הוא חי, והוא איכפתי, הוא רצון ולא הכרח, הוא לא רק סיבת הסיבות, אלא הוא האיכפתי שבאיכפתיים למה שקורה בעולם, ואיתנו.

אם אנחנו יצורים איכפתיים, שרואים סבל ולא מניחים, לפחות כך נרצה לראות את עצמנו, הוא בוודאי כזה. כי הרצון שלנו הוא חלק מהרצון שלו, הכללי, האני שלנו היא פיסה מאיתו, והצד הנעלה שבנו, שהוא האיכפתיות והרצון, ואהבה בלתי מותנית לאנשים סביבנו, היא הנקודה האלוקית שבנו, ביטוי של נוכחותו בקרבנו.

בעבר החווייה של אמיתות כאלו היתה הרבה יותר פשוטה, כל יהודי היה חווה את זה כחלק מחייו, והיום, אמנם אנחנו מנותקים יותר, מרגישים יותר את הקיום העצמאי שלנו וחשים איתו בנוח, אבל עד לנקודה מסויימת שאנחנו עוצרים ומרגישים שהרצון שלנו לא מסתדר, ואנחנו מגיעים לסבל ולמצוקה, לא תמיד בגלל איזה לחץ חיצוני אלא בגלל שהרצון שלנו עצמו משבש אותנו, ואז אפשר להכיר יותר כמה יסודי הוא הקשר עם הבורא, וכמה הרצון שלנו הוא פיסה קטנה של רצון בתוך הרצון האלוקי הכללי.

הקושי שלך להכיר בכך נובע בין היתר מכך שאת ואני וכולנו חיים בהוויה מערבית, החווייה הפשוטה של אדם מערבי היא של שליטה יחסית גבוהה בחייו, ובמקום הזה אדם לרוב לא מרגיש צורך כל כך בקשר עם ממד גבוה יותר, אבל במידת מה התחושה הזו היא תמיד אשליה, כי הרצון שלנו לעולם לא יהיה הכל, והתובנה שהרצון שלנו הוא חלק מאלוקים, היא בעצם התובנה השפויה היחידה, אנו השחקן ולא הבמאי. זה לא שהקבה רוצה אותנו מסכנים ומתבטלים, הוא רוצה שנעשה וניצור בעולם, אך מתוך הכרת מקומנו, והכרה אמיתית של מקומנו בעולם אינה אלא בהכרה של הרצון העליון, שאנו חלק ממנו

דוד המלך מתאר את זה באחד ממזמורי תהילים, מצד אחד ותחסרהו מעט מאלהים, כל שתה תחת רגליו, ומצד שני, מה אנוש כי תזכרהו, אחד מהתפילות שביום כיפור הוא שנשוב בתשובה לא על ידי יסורים,

כי הרבה פעמים רק הייסורים מזכירים לנו את העובדה הזו, אבל באמת יש את היכולת להכיר בכך לכל אדם, רק שלפעמים קשה, אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו ואנו זחוחים, אין במקום הזה דריסת רגל לשכינה,

אבל זו הוויית האדם לפי דוד המלך, השניות הזו. שהיא סוג של פרדוכס הנמצא בתוכנו, יש לנו כוח שליטה וחירות, אבל כל זה לפתע נראה כאין וכאפס למול גדולתו,

ואז אנו מבינים, הרצון ניתן לנו, אנו עצמאיים במידה רבה, אבל עצמאות זו אינה טוטלית, איננו בוראי עצמנו, וללא הקשר והתלות בבורא עצמאות זו  היא אשליה

בנוגע לשאלה 2. האמת שגם שאלתך זו מדוייקת מאוד, יש בדת משהו מבלבל,

האם המטרה היא העולם הבא ומשהו אחר מחיינו, או לחיות את החיים שלנו בדרך נכונה יותר, ואז את שואלת למה בעצם זה נכון יותר, זה אמור להיות שפיט..

מה שאני מאמין בו, וזאת בזיקה לדברי חכמי ישראל, הוא שתכלית חיינו בעולם היא לתקן,

בעולם כשלעצמו יש סוג של עיוות, שהמרכז הוא הממד הגשמי והחולף, והעיוות הזה גורם לפעמים לאנשים למאוס בחיים, כי הכל חולף,

ורוב האנשים פשוט חיים את החולף הזה ומשלימים איתו איכשהו. המטרה של חיינו היא להביא את הנצחי לתוך החולף, להבין שמעשים שלנו יש נצחיות,

כלומר בבחירה נכונה ובכוונון נכון של החיים, גם המעשים הזמניים שלנו, שעוד רגע לא נהיה פה, הם נצחיים, והם מותירים חותם נצחי.

כשאדם עושה מעשה טוב, שומע ומקשיב לכאב של אחר, או כל מעשה קטן של טוב, ואמת, יש למה שהוא עושה משמעות של אמת, שהיא דבר נצחי, אלוקי.

בעצם כל המערכת של התורה היא התקשרות עם העליון, ועם הטוב והאמת שבו, כדי שהחיים עצמם יהיו ביטוי של הרוחני, ושל הטוב, ושבתוך החולף הזה תהיה משמעות, חקיקה של נצח.

ההתקשרות שלנו באלוקים היא הדבר שמאפשר לעשות את זה באופן גלוי, ובעל משמעות גדולה יותר מאשר סתם לעשות מעשים טובים, התורה מלמדת אורח חיים שלם שכולו מכוון את החיים להתקשר במה שמעבר.

וזו גם משמעות העולם הבא, שאינו רק השקעה שלנו בעולם אחר שאיננו מכירים, אלא הידיעה המתמדת שיש שני עולמות, שיש נצחיות שהחיים שלנו בעולם הזה בונים אותה ומבטאים אותה.

אני מקווה שהייתי לך לעזר, אפשר להמשיך ולהעמיק את התשובות הללו, כי הן באמת על קצה המזלג.

בברכה

אריה מ.