שואלת נכבדה שלום וברכה!

אודות קושיות ושאלות

אני קורא את השאלות שלך, וממש נהנה… בישיבות לימדו אותנו להנות מקושיות טובות. היכולת להציג בחדות ובפשטות את הקושי ואת הבעיה, היא נכס חשוב. ובכן, את שואלת בצורה חדה וחריפה, וזה מעולה. אין כמו קושיה טובה בכדי להביא אותנו לבירור סוגיות חשובות באופן יעיל ומעמיק.

פתחת בכך שאת מבולבלת ומרגישה רעה בעצם הדבר שיש לך שאלות, כתבת: "מה זה אומר עלי, שאני כופרת?". אז ראשית אומר לך באחריות ובבהירות, המשיכי לשאול שאלות, המשיכי להתייחס לקולך הפנימי שמרגיש שדברים לא מסתדרים לו. כופר הוא לא זה ששואל שאלות, התנ"ך והגמרא מלאים בשאלות, ולעתים ללא תשובות… כופר הוא זה שמשתמש בשאלות בכדי להצדיק פריקת עול, כופר הוא זה שמפחד שמא יענו לו על השאלות… נראה לי שאת דוקא תשמחי אם תקבלי מנוח לשאלותייך, אז אין קשר בין זה לכפירה. וזה רק היצר הרע שמכניס לך ללב "מחשבות כפירה" שכאלה…

מי שצריך להיות מוטרד הוא זה שלא מפריעות לו השאלות שהצגת. איך זה יתכן? הקושיות הן עדות לנפש ושכל בריאים וישרים. זאת ועוד, פתחת בכך שנולדת חרדית ולא בחרת. אז הרשי לי להעלות מחשבה: יתכן והקושיות הללו, היא הדרך של הנפש לחפש בחירה, להרגיש משמעות בתוך הדרך הסלולה. זה דבר מבורך, למצוא את הבחירה בתוך הדרך הקיימת, וכבר נאמר "ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך", בחירה היא לחפש חיים.

ובכן, הבה ניגש להתמודד עם השאלות ונראה לאן זה יביא אותנו.

למה לבקש כל הזמן סליחה

הקושי הראשון שהעלת הוא, מדוע כל הזמן צריך לבקש סליחה. ונראה שהשאלה שלך כוללת שני חלקים: א) לא נראה לי שעשיתי רע שמצדיק להתוודות עליו באופן תדיר. ב) גם אם עשיתי רע, סוף סף זה אנושי, ואנחנו כאן בשביל ליפול ולקום.

ראשית אולי נדייק את הדברים: אין באמת הרבה וידויים שיהודי אמור לומר במהלך היום. יש אולי בשחרית ומנחה (תלוי בין נוסח ספרד לאשכנז, וגם האומרים וידוי אינו מעיקר הדין כמו חלקי התפילה המחוייבים), ועוד אחד בקריאת שמע על המיטה (לפי חלק מהמנהגים, וגם זה אינו חיוב). אבל זה לא באמת שהיחס של אדם לבוראו רצוף בוידויים. [היום היחיד בשנה שבה אנו מתוודים בלי הפסקה, הוא יום הכפורים. אך זה משום שענינו של יום הוא הסליחה והכפרה על "כל חטאתיכם", וזו הדרך להתנקות, באמצעות הוידויים].

כמעט כל האופי של הפנייה אל הקב"ה בתוך התפילות הוא בגוונים של שבח, בקשה, תקווה, ואילו גוון של סליחה, נמצא ממש מעט. הוי אומר, שבאמת יהודי עומד לפני ה' בקומה זקופה, מתוך הכרת מעלותיו ושורש נשמתו ואבותיו, ואילו החלק שבו הוא מתכופף ומתוודה, שכמובן גם זה קיים בנברא מול בורא, אינו תופס מקום מרכזי כל כך.

ואוסיף עוד נקודה. ככל שהאדם חי יותר את נוכחות ה' באופן קרוב, כך הוא יותר מרגיש את החטאים והפגמים שלו. אנחנו יודעים במערכות יחסים, שדוקא כשיש קירבה וקירוב, אז סף הרגישות והפגיעות מאד נמוך. בעל ואשה שחיים בקירבה גדולה, יכולים מאד להפגע זה מזה על דברים קטנים. ואת זה אנחנו מבינים ולא אומרים: למה היא נפגעת, אז לא עניתי לה כשהיא שאלה אותי מה שלומי… אז מה אם שכחתי את היום הולדת… אנחנו מבינים שכאשר יש קירבה, יש גם דרישה יותר גדולה וירידה לדקויות.

רבינו יונה בשערי תשובה (שער ב) כותב: "הנה אנשים צדיקים וישרים בלבותם, שאגה להם כלביא תמיד במחשבותם, וינהמו על חטאיהם כנהמת הים, ועל אשר קצור קצרה ידם מעבודת השם." כלומר, דוקא אנשים צדיקים וישרים מרגישים חוטאים. ואיך זה יתכן, אלא שככל שהקשר יותר קרוב ועמוק, כך הדרישה העצמית יותר גדולה. וכמו כן, ככל שידיעת ה' יותר רחבה ועמוקה, כך גדלה הכרת החובה הנדרשת מבני אדם. דבר ידוע הוא: אנשים שלא זכו להתחנך על ברכי התורה, בדרך כלל יסברו שהם צדיקים גדולים, ואלוקים אמור רק לעזור להם ולפנק אותם… וככל שאדם לומד יותר תורה ומתקרב לאור החכמים, כך הוא נסוג בהכרה כמה שהוא "בסדר". וזאת משום שכאשר המושגים קטנים, גם סל הדרישות קטן מאד ("לא רצחתי ולא שדדתי בנק…"), אך ככל שהבנת הסיפור האלוקי מתפתחת, כך מבינים שהאדם (והיהודי) הוא הרבה יותר גדול, וגם מצפים ממנו להרבה יותר.

וכך אנו מגיעים לדמויות כמו רבינו סעדיה גאון, שכל יום עשה תשובה וסיגופים על כך שאתמול לא הכיר מספיק את ה', וכמו הבית הלוי שהיה מתוודה פעמים רבות במשך היום, בכל פעם שהיה נדמה לו שחטא במשהו. אלו דרגות גבוהות, אך דבר אחד חשוב להבין ברור: מה שהם הרגישו לא היה קשור בכלל לדיכאון או למרמור! הם שאבו חיות מאותה תנועה נפשית שאמרה להם שהם חוטאים ופושעים מול האור האלוקי.

לנו זה לא מתאים בכלל. העבודה הנדרשת מבן דורנו, היא להתרכז ברגשות חיוביים, ולטפח את התחושה שאני בכיוון הנכון, וממקום זה לבוא ולחזק את עצמו.

למה לומר על עצמי 'עפר ואפר'?

שאלתך השניה היתה מדוע להתבטא על עצמי בתפילה באופן משפיל, כמו ביטויים "עפר ואפר" וכיו"ב.

ובכן, עצם הדבר שזה מפריע לך, מראה על כנות ותכונה של 'פיו ולבו שווים'. הרבה אנשים אומרים את זה ולא חשים בקושי, ולא מפני שהם כאלה 'ענווים', אלא שפשוט אומרים זאת כמס שפתיים. את מרגישה דקירה באמירה שכזו, משום שאת אמיתית.

ולגוף הענין: כאשר אנחנו עומדים מול ה', יש בדבר 'הקטנה' וגם 'הגדלה'. בראש ובראשונה אנו מרגישים "כשאני לעצמי מה אני"… אם הקב"ה הוא כל המציאות ו"אין עוד מלבדו", הרי שכל המציאויות האחרות "אין נמצאין אלא מאמיתת הימצאו" (לשון הרמב"ם תחילת יסודי התורה). אי אפשר להיות נפרד. הנפרדות היא אפס ותוהו. כל מי שנעמד כמציאות נפרדת הרי הוא עפר ואפר.

אך לאחר מכן אנו מבינים שבמה שאנו מתקרבים אליו ודבקים בו, והוא מצידו רוצה אותנו, אנו מקבלים שייכות למציאות אמת, ונהיים הרבה יותר גדולים חזקים ומבוססים.

האמירה לפני ה' שאנו שפלים, לא באה להקטין אותנו, אלא אדרבה להגדיל אותנו, רק באופן אמיתי ואיתן. היא מזכירה לעצמנו שהמציאות המדומיינת שלנו כמציאות עצמית היא אשליה, וכל מציאות בעולם נבחנת כמציאות רק במידת הקשר שלה לרצון ה'.

דוד המלך שעמד מול ה' ואמר "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם", לא בא למעוך את עצמו. כשהוא עמד מול בני אדם הוא ממש לא הרגיש תולעת, אנחנו יודעים היטב איך דוד נעמד בעוז מול אנשים אחרים. רק מול ה' הוא התבטל, ולא כדי לאבד מציאות, אלא כדי לקבל מציאות אמת.

דומה הדבר להקרבת קרבן בבית המקדש, שמצד אחד יש כאן פעולות של ביטול חיים של בעל חי, שמבטאות ביטול החיים הקודמים של המקריב. אך הסוד היה שתמורת החיים הקודמים, המקריב מקבל חיים חדשים. "ואבואה אל מזבח אלקים, אל א-ל שמחת גילי ואודך בכינור אלקים אלקי"!

שתי תנועות עוקבות אלה – התכופפות, שמביאה להזדקפות אמיתית, מוצאות ביטוי נפלא בהלכה שמוזכרת בגמרא ברכות (דף י"ב): "כשהוא כורע, כורע בברוך; כשהוא זוקף, זוקף בשם שנאמר ה' זוקף כפופים". כלומר: האדם מגיע לתפילה כמישהו נפרד, וכורע לפני ה' כביטוי לכך שהוא מבין שאותה זקיפות נפרדת היא אשליה. אך תיכף ומיד הוא מתחבר לשם ה' ומקבל משם מציאות חדשה וזקופה, ולכן כשמזכיר את שם ה' הוא זוקף. "ה' זוקף כפופים".

לא מגיע כלום?

שאלתך השלישית (אשר כללת בתוך סעיף 2) היא: למה אנו אומרים שלא מגיע לנו לקבל מהקב"ה כלום? הרי הקב"ה הביא אותי לעולם, ומדוע שלא ידאג לי. וכן, בסה"כ אני משתדלת ומקיימת, ומדוע אין לזה שום משמעות?

ובכן, ארשה לעצמי להפתיע ולהביא שהתוספות יום טוב (ממפרשי המשנה החשובים והקדומים) באמת אומר כמוך. הוא מסביר (ברכות פרק ג) שהסיבה שמזכירים בברכת הזימון "אלקינו", משום ש"הדין נותן לכלכל את ברואיו", כלומר כיון שהקב"ה ברא את הנבראים, מן הדין שיכלכל אותם ולא יניחם לגווע ברעב.

אך בכל זאת, אנו בדרך כלל לא פונים לה' באופן כזה ש'מגיע לנו'. וחז"ל (ברכות דף י' ע"ב) גינו את חזקיהו המלך שביקש בזכות עצמו ואמר "זכור נא את אשר התהלכתי לפניך".

אך צריך להבין זאת נכון. אין הפירוש שבאמת אין שום סיבה שנקבל, זה ודאי לא נכון. למה שחזקיהו המלך לא יקבל גמול על מעשיו הטובים. אלא שהחשבון הזה של שכר אינו חשבון שאנו צריכים לבטא, אנו צריכים לבוא בצורה של בקשה ולא של דרישה. והקב"ה יעשה את החשבונות שלו, ויש להניח שיביא לידי ביטוי גם את מעשינו הטובים. אך לא זה מה שאנו צריכים להזכיר.

***

בסיום דבריי, אודה לך על העלאת השאלות הכל כך חשובות, ואקווה שדבריי קידמו את הדיון. בוודאי שיש עוד מה לחשוב להתבונן ולחפש. אל תרתעי מלהתעקש למצוא את האמת שלך, ואם משהו שאומרים בתפילה לא מסתדר לך, צריך לשאול. השאלה הזו ששלחת היא ממש תעודת כבוד!

בברכה מרובה

ישי

[email protected]