תשובה:

שואלת יקרה מאוד.

ימי האבלות על חורבן המקדש, וימי הציפיה לגאולה מעוררים את השאלה שלך הנפלאה ביתר שאת. את מתארת תופעה מוכרת. תופעה שבה מתאהבים בשגרה על אתגריה ולא רוצים שינויים.

בדרך כלל, שאלות טובות מלמדות אותנו שצריכים לרענן ולעדכן את תפיסות העולם שלנו.

ראשית, צריך להקדים ולדעת בבירור. עונשי הבורא אינם נובעים מנקמה או מכעס, הרעיון שלהם הוא לחנך אותנו שנפנים את הטעות ונחזור לדרך הנכונה.

כיום ישנם כאלו הסבורים שהבורא נהנה מסבל, אם אדם טעה במשהו מיד הבורא 'מחכה לו בסיבוב'. לפי אותה תפיסת עולם שגויה, הבורא מחכה לגאולה כי אז הוא יוכל 'לסגור איתנו חשבון סוף סוף'.

אז לא. זה לא נכון.

עכשיו נתבונן במבט מעמיק יותר על הענין.

עם ישראל הם הנציגים של הבורא בעולם. כאשר הגויים כועסים על הבורא אנחנו משלמים את המחיר. אנחנו מייצגים את האמת והנכון שבעולם. לא בכדי היטלר הודה בפה מלא שהוא כועס על היהדות שהביאה לעולם את המצפון.

גלות מצרים היתה התחנה הראשונה שבה שהינו טרם היותנו לעם תחת מלך שניסה לגרום לנו לאבד את הייחודיות שלנו. השעבוד הזה היה מוחלט וטוטאלי. ללא מנוחה לרגע. היה כאן ניסיון לשלוט לנו על התת מודע.

הבעיה הגדולה של עבדות מלבד הקושי הפיזי, היא השליטה על האישיות. עבדות מייצרת תחושת אשליה של חיים נוחים. אין דאגות פרנסה כי האדון מטפל בכל הדברים. אבל נפש האדם כלואה. במקום לעסוק בעניינים חשובים היא בעיקר עסוקה בהישרדות. לקוות שהשוט ירביץ פחות, שנסיים את הלבנים מהר.

עם ה', עם הנצח, במקום לעסוק בשאלות של רוח והגות, שקע וטבע במצרי העבדות. כאשר משה בא לגאול את העם, זה היה תהליך מהיר וחד. עד אז לא היתה תופעה כזו בעולם שעם שלם של עבדים פורק מעליו את כבלי העבדות ויוצא לחירות.

הבעיה היתה שהרבה אנשים מבני ישראל לא התחברו לרעיון הגדול הזה. הם העדיפו להישאר עבדים על כל המשתמע מזה. אותם אנשים מתו במכת חושך, לא כעונש. אלא בגלל שהם לא התאימו לתוכנית הזו. גם חטאי דור המדבר נבעו מאותה נמיכות רוח המאפיינת עם של עבדים. זו היתה הסיבה שהם לא זכו להיכנס לארץ. היתה חסרה להם זקיפות הגו ורוממות הדעת.

הנביא ירמיהו אומר בשם ה' שאכן הסכמתם של בני ישראל להירתם לתוכנית האלוהית הזו לא היה דבר המובן מאליו. כלשון הפסוק (ירמיהו פרק ב פסוקים א – ב): "וַיְהִ֥י דְבַר יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵי֙ יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה".

יציאת מצרים הפכה מאז למוטו מייצג של חירות. חירות רעיונית וחירות גופנית.

דווקא בגלל שהיא לא היתה מושלמת. דוקא בגלל שבני ישראל היו צריכים להתמודד עם חוסר תנאים.

ההתמודדות של בני ישראל לימדה לדורות לקח חשוב. חירות הדעת והנפש אסור לה להיות תלויה בתנאים סביבתיים. אסור לנו לחשוב שחירות משמעה חיים ללא התמודדויות.

כמו כן הם פני הדברים גם בנוגע לגאולה העתידית. מסופר שאחד מחשובי האדמורי"ם אמר לחסידיו: המשיח שאתם מצפים לו לא יגיע לעולם, ואיני יודע אם אתם מצפים למשיח האמיתי. החסידים היו בהלם! נענה האדמו"ר והסביר: כל אחד מכם מחכה למשיח שיפתור לו את בעיותיו. אחד מצפה למשיח שיגאל אותו מדקדוקי עניות, חברו מחפש משיח שיעזור לו בשלום הבית, רעהו מייחל למשיח שיסייע לו בחינוך ילדיו. וכן הלאה. אולם כולכם טועים. לא בשביל זה המשיח בא! המשיח יבוא כדי ליישר את כל העמים ולהאיר לכל העולם את אור האמת. האמת היא מתנה למייחלים לה ועונש למתחמקים ממנה.

מקווה שכעת הדברים התיישבו על ליבך, ויחד עם כולנו את מצפה ומייחלת לשמיעת קול שופרו של משיח ולהתנוצצות אור הגאולה במהרה בימינו אמן.

בידידות.

בניהו