שלום לך אשה יקרה מאוד!

השאלה שלך מאוד מרגשת. את תיארת כל-כך במדויק את מה שהרבה נשים ואנשים יזדהו איתו: איך ייתכן שאמירות שיגיעו מחברה לא יפריעו לי וכשהן מגיעות מבן הזוג השלי הן פוגעות? איך ייתכן שבעלי עושה פעולה שבמקום לשמח אותי מכעיסה אותי ותוקעת את השיח שלנו? ולמה אני כל-כך קפדנית?

אז אל דאגה – את פשוט אנושית! וכמו כולם – הקב"ה מפגיש כל אחד עם הנקודות הפנימיות שלו שצריכות ליטוש דווקא במסגרת הנישואין – וכל זה כדי שנעבוד על עצמנו ונגיע לחיבור קרוב עם הנשמה שלנו, הקב"ה ובן הזוג…

הנקודה הפנימית של הפגיעות היא ביסודה דבר בריא וחיובי עד מאוד.

היא בעצם מתנת שמים של הזוגיות שמועברת דרך האישה.

זו הסיבה שאת מרגישה את הרגישות הזו רק מול בעלך – כי לרגישות יש תפקיד!

ומהו התפקיד? שמירה על העדינות והאחדות שבקשר ונתינה של הבעל לאשתו.

ניתן לראות זאת גם בהלכה: ההלכה מנחה את האיש להתחשב בפגיעות של אשתו – וכל זה כדי שהוא ילמד איך להיות מתחשב, מרגיש ורגיש, ו"ירחיב את דעתו" לדעת חדשה שלא הייתה בו קודם הנישואין.

לפי זה, במצב אידאלי, אין סתירה בין ספונטניות וזרימה לבין התחשבות ורגישות. כי הריכוז בהתאמת השיח אחד לשני רק משביח את הקשר ולא, חלילה, חוסם אותו!

אז למה בכל אופן הרבה מאיתנו מרגישים חסימה, עייפות וחוסר קשר?

זה מכיוון שהיצר הרע נמצא שם וגורם לנו לא להתייחס נכון לרגשות ולצרכים שלנו אלא לבקר אותם ולבקר את בן הזוג. ואז, כשאנחנו נפגעים, במקום לדבר על זה ברוגע ומיד להתפייס, אנחנו מתחילים להעביר בראשנו הרבה מחשבות ביקורת: למה עשית לי ככה? למה אתה לא זוכר איך לדבר? ובכלל, למה אני כזאת רגישה ומעצבנת?

במילים פשוטות: חוסר הקבלה והביקורת – זה מה שגורם לרגישות להפוך למשהו מעייף ולא נחמד. וזה מה שמניע את גלגל המריבה במקום את גלגל ההבנה, וממילא – הזרימה, הטבעיות וההנאה – נעלמים.

אז מה עושים? מה באמת הפתרון? ואיפה הפתח לאיזון הנכון?

הפתח הראשוני-ראשוני, עוד לפני הכל, זה לקבל את עצמנו איך שאנחנו.

זה נשמע גבוה ויומרני אולם היישום הוא פשוט ועמוק כאחד. נסי בפעם הבאה, כשבעלך יאמר משפט שאת אינך אוהבת – להגיד לעצמך בלב: "תקבלי את עצמך. תאהבי את עצמך. את ראויה לכך שבעלך יתאים את השיח ביניכם לצרכים ולרגשות שלך" – מה שיקרה לך מיד אחר כך, זה שתהיי כל-כך מוארת ומלאה מבפנים שתוכלי להאיר את תשומת ליבו של בעלך היקר לכך ש:"אוווופפס… זה עושה לי קצת רע לשמוע את המשפט הזה. תוכל בבקשה להתנסח אחרת כדי שארגיש יותר נעים? אני ממש מעריכה את זה!".

ואז, הביקורת העצמית והזוגית שהייתה עד היום, תפנה את מקומה להבנה הדדית.

בעלך כבר לא יברור את מילותיו כי אם יתאים אותם. וזה הבדל גדול!

השיח לא יהפוך להיות רצף מריבות, כי אם רצף היכרויות, הבנות והתאמות!!

זה תקופה. אתם עדיין בתחילת נישואיכם, וזה הזמן הטוב ביותר להכיר אחד את השני ולבנות שיח משותף.

עוד תראי שככל שהזמן יעבור ואת תרחיבי את הקבלה העצמית שלך, תוכלי לקבל בתודה את ההתחשבויות של בעלך ולהגדיר יותר במדויק מהם הצרכים שלך, מהם הגבולות שלך ומהם היכולות שלך להכיל טעויות מצידו של בעלך…

זה מסע מרתק ופנימי שממלא בהמון שמחה, סיפוק וקשר. מסע שמוביל את הזוגיות משליטה וביקורת לאמון ואמונה….!

אפילו התחום שכביכול לא קשור: הקנאות לבעלך – יתפוס מימד של רוממות ולא של חששות.

כי ויתור על ביקורת מביא בהכרח תוספת רוגע למרחב הזוגי והכרה חושית שכל אחד עושה את תפקידו כמיטב יכולתו וללא עין פקוחה של בן הזוג שלו.

זה תהליך.

הוא מתחיל ממש עכשיו אבל לא נגמר ביום, כי הוא עמוק ורחב מיני ים.

אבל זה תהליך משותף.

אני מציעה לך, לחזור ולשוחח שוב עם בעלך על הנושא החשוב הזה ולספר לו מחדש במילים פשוטות ש – כן, את רגישה, אבל מסיבות טובות: זה הקול הנשי שלך שרוצה את הקרבה והעדינות שבקשר.ספרי לו עד כמה את מעריכה את העובדה שהוא בורר את מילותיו ומתחשב ברגשותייך ושעדיין קצת קשה לך לקבל את זה ואת צריכה את עזרתו….

תוכלו לגבש יחד דרכים ליציאה מהכאוס, תוכלי לשתף אותו מה עושה לך טוב אחרי שאת נפגעת ומה גורם לך לשוב למסלול עם חיוך ומצב רוח טוב (לדוגמה: ארוחת ערב מפנקת שהוא יכין?).

ספרי לו מה המשפטים שהכי כואבים לך אותם את ממש מבקשת ממנו לא להגיד, לעומת סגנון המשפטים שעדיין יאמרו פה ושם – כי את מקבלת את עובדת היותו בן אדם וגם, שאלי אותו באילו מילים הוא רוצה שתזכירי לו שאלו לא משפטים שטובים לך.

אני בטוחה ששיחה כזו וחיפוש פתרון משותף, ירוממו אתכם מאוד ויקרבו אתכם מאוד אחד לשנייה.

ובעוד זמן, עם כל פסיעה שתעשו יחד בתהליך המשותף, תראי איך הרגישות שלך הולכת ומתאזנת, מקבלת את מקומה הראוי לה ומעניקה לזוגיות שלכם עדינות חדשה ויפה.

מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם – הרבה אהבה, קרבה ושמחה מאוחדת!!

איתך,

חן.

[email protected]