דלג לתוכן
היי,
אני מודעת לכך שקיים אצלי קשר מאוד תלותי במחנכת שלי… זה הגיע למצב שהיא כבר דיברה עם ההורים שלי שזה מעיק עלייה… הבעיה היא שמצד אחד אני לא רוצה שזה יעיק עלייה ומצד שני אני לא רוצה להתרחק ממנה / לשחרר כי היא מאוד חשובה לי והיא עזרה לי גם במצב מצוקה אישי וגם במצבים חברתיים בבית הספר. כמו אמא שנייה שנמצאת בבית הספר איתי. אני לא יודעת מה לעשות…
אשמח לעזרה.
שלום לך
את מיטיבה לתאר בכנות את המצב הרגשי הסבוך אליו נקלעת. המודעות שלך למצב והעובדה שיזמת בעצמך פניה לעזרה, הם הצעד הראשון והחשוב בדרך לפתרון הבעיה. חשוב שתדעי, שמצב כמו זה שנקלעת אליו קורה לנערים ונערות רבים בגילך ובד"כ הוא מצב חולף.
לפני שנעבור לשלב הפתרונות, נראה לי שכדאי שנבין כיצד נוצר מצב רגשי מעין זה. כולנו נולדים כתינוקות ובשלב הראשון של החיים אנחנו תלויים תלות מוחלטת בהורים שלנו, מטפלים בנו, מערסלים אותנו, מאכילים אותנו ולמעשה עושים עבורנו הכל. עם הזמן אנחנו רוכשים מיומנויות שונות: לשבת, לזחול, ללכת ולדבר. יחד עם ההתפתחות הזו מפתחת השאיפה לעצמאות, אני מניחה שראית ילדים קטנים שמתעקשים לעשות דברים "לבד". ככל שאנחנו גדלים גדלה העצמאות, גם ההורים בד"כ משחררים אלנו תחומי אחריות שמסייעים לנו להתנסות, להצליח ולפעמים להיכשל ומתוך כך אנחנו לומדים ומבשילים לחיי בגרות. גיל ההתבגרות, בו את נמצאת ממש עכשיו הוא קו התפר בין עולם הילדות לעולם הבגרות. למרות השאיפה הטבעית לעצמאות כנראה שקיים בתוך כל אחד מאיתנו גם געגוע וחשק מסויים להיות מחובר ל"אמא גדולה" שתטפל בנו, שתאהב אותנו ממש כמו בימי הינקות. להשליך את האחריות מאיתנו למישהו אחר. שני הכוחות האלו מושכים אותנו בחוזקה ויוצרים את הבלבול הרגשי הסבוך. נראה לי שנוכחותה של המורה והקשר שנוצר סביב מצבי מצוקה בהם היא עזרה לך, הציתו אצלך בחוזקה את הדילמה בין "ילדות" ל"בגרות" אין ספק שזו סערה מטלטלת ורווית כאב. אני יכולה לתאר לעצמי, שהעובדה שהמורה פנתה להורייך הכאיבה לך. יכול להיות שאת חווה את הפניה הזו כסוג של דחיה והרחקה שהמורה מנסה לעשות וזו חוויה מורכבת בפני עצמה. את כותבת ברגישות, שאינך רוצה להעיק על המורה. תרשי לי לשאול ומה איתך? מה עם רגשותיך שלך? מה היית מאחלת לעצמך? האם תרצי להמשיך את יחסי התלות הללו שיש בהם לא מעט הנאה לצד הרבה כאב ובילבול או שתרצי לצאת לעבר עצמאותך שלך, לגלות את אישיותך הייחודית, את הכוחות שיש בך ואני בטוחה שיש בך! במידה ואת מחליטה לצאת לעצמאות, נראה לי שיכול לעזור לך מבט מפוכח על הקשר עם המורה. הכוונה שלי היא למבט שבוחן איך נראה "קשר נורמלי" בין מורה לתלמידה וכיצד תוכלי "לנרמל" את הקשר הקיים. חשוב שתזכרי שאין כאן דרישה לנתק מוחלט, אלא רק למיתון הקשר, להפחתת האינטנסיביות. אני ממליצה להימנע מצעדים קיצוניים בסגנון "אני לא חושבת עליה יותר" ככל הנראה שהלב שלנו לא ממש עובד בצורה כזו.
אז איך עושים את זה בכל זאת?- נסי להיזכר בדברים שמילאו את חייך לפני שהקשר הסוער התחיל. אם היו לך חברות/תחביבים/חוגים וכד' נסי לחדש אותם לאט לאט ובקצב שמתאים לך. יתכן שיש תחום שמעניין אותך ועד עכשיו לא התפנית לעסוק בו במיוחד אולי עכשיו הגיע הזמן להתפנות עבורו. נסי לתת לדברים ישנים להתחדש בחייך ובמקביל להיפתח לדברים חדשים, יכול להיות שהתחושה בהתחלה תהיה תחושה של זיוף ושל עשיה לא טבעית, אך אם תמצאי תחומי עניין הם ישחררו אותך בהדרגה. חשוב שתהי מחוברת לעצמך, לתחושותיך. ושלא תכנסי למצב שבו את כל הזמן בודקת את עצמך, אלא פשוט תאפשרי לעצמך לזרום בטבעיות עד כמה שניתן במצב הקיים, אני מאמינה שיום אחד פשוט תגלי שהסערה עברה.
מקוה שהשבתי לשאלתך ומאחלת לך הצלחה רבה במשימה שלפניך.
במידה ואת מרגישה צורך את מוזמנת לפנות שוב.
רויטל
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
תגובה אחת
לי הייתה אובססיה לחברה כפי שציינת
אני מודיעה לך שזה חולף בהחלט !!
ברגע שמשנים מצב ולומדים להסתגל אליו. זה חולף