שלום לך שואל יקר

קראתי את מכתבך בשום לב, אני חש את תסכולך הגדול מאותם נקודות שאינם עולים בקנה אחד עם ציפיותיך, אך מאידך אני מעודד מאד מכך שבסה”כ אתם חיים בזוגיות טובה, אתם אוהבים ופתוחים זה עם זה. אני מקווה כי בחידוד הדברים, בהתעמקות והתמקדות על העיקר כעיקר ועל הטפל כטפל, תצליחו יחד בע”ה להגיע לעמק השווה וליתר שמחה ושלום בבית.

אחלק את תשובתי לשני חלקים. בראשונה אדון במישור התאורטי של חיי הנישואין ובנוגע לנקודות שהעלת, ובשניה אתייחס לרמה הפרקטית ביחס לשאלותיך. אבקשך לקרוא בשימת לב את חלקו הראשון של תשובתי, שכן רק מתוך כך ניגש נכון אל חלקו המעשי, ואני תקווה כי תמצא תועלת בתשובתי.

ברשותך, נתבונן תחילה בעניין המלך: “כבוד גדול נוהגין במלך ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם שנאמר שום תשים שתהא אימתו עליך…. שהמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול…   כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם ויחוס על כבוד קטן שבקטנים וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות שנאמר שמעוני אחי ועמי ואומר אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו’ לעולם יתנהג בענוה יתירה וגו’ (רמב”ם הל’ מלכים פ”ב ועיי”ש).

המלך בתפיסת התורה מחייב ומחוייב. מחייב, משום שאין ביד המלך למחול על כבודו, משום שזהו כבוד המלכות ולא כבוד עצמי. המלכות בעצם איננה שלו כאדם פרטי אלא היא בידיו כפיקדון משמים, ולכן הברכה היא “שחלק מכבודו ליראיו”. משום כך, מי שפוגע במלך, אין לו מחילה “שהמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול”, וכל דיני הפוגע מבוארים להלכה. כלומר מעמדו של המלך מחייב את השני (העם/נתינים) ביחס התואם את המעמד כמבואר להלכה, אך זוהי חובת העם כלפי המלך ואף על פי כן, אין המלך (כאדם פרטי) רשאי לדרוש את חובת העם כלפיו, (כאמור, רק המלכות עצמה דורשת ומחייבת את העם).

מאידך, המלך מחוייב כאדם פרטי למרות ובגלל מעמדו בחובות רבות ובאחריות עצומה כלפי נתיניו, “ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם ויחוס על כבוד קטן שבקטנים” ועיין שם. הגם שחובת המלך כלפי עמו רחבה וברורה, אין הנתינים רשאים להחציף פניהם ולדרוש את מילוי חובתו כלפיהם, העושה כך הרי הוא מורד במלכות. אלא חובה עליהם לבוא אליו בכבוד גדול, באימה וביראה ומתוך כך לבקש על צרכיהם, ומאידך חובתו הוא להיות עניו, חונן ומרחם ולהיענות לצורכי העם.

הרי לנו צורת היחס התורנית של השני אל המעמד ויחס מהמעמד אל השני, עצם המעמד דורש ומחייב התייחסות תואמת מהצד השני, אך אין לבעל המעמד לדרוש ולתבוע את אותה התייחסות אלא הוא מחוייב להתמקד בחיוביו שלו. בזעיר אנפין יש לנו צורה שכזאת בתוך כל בית ובית שבישראל, ישנם חובות של אישה כלפי בעלה וישנם חובות של האיש כלפי אישתו. החובות נגזרים מעצם המעמד כבעל, כרעיה, והם מחייבים ומחוייבים. אך זה שיעמוד וידרוש את מילוי חובות השני כלפיו, הפר את האיזון העדין שבין תקשורת בריאה ויציבה לבין התמקדות על דרישותיי וחובות השני כלפיי.

“וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו” (רמב”ם הל’ אישות טו’ יט’). מותר, טבעי ואף רצוי שיהיה לאדם רצונות וצרכים האמורים להיות ממולאים ע”י אישתו, בדיוק כפי שמותר, טבעי ורצוי שיהיו לאישה רצונות וצרכים האמורים להיות ממולאים ע”י בעלה. אך רק מתוך התמקדות שלי על חובותיי כלפי רעייתי ומשפחתי, על צרכיה ורגשותיה, על כבודה ויקרותה, תוך אקטיביות פעילה למילוי חובותיי מחד ואהבה מאחדת ומקרבת מאידך, אוכל לבוא בתקשורת בריאה עם זוגתי, וכן להיפך.

אך מעבר לתפיסה הנכונה כלפי היחס אל החובות בחיי הנישואין, נתבונן נא יקירי יותר לעומק, למבט רחב הרבה יותר. האם החובות והזכויות שבין בני זוג הם מהות חיי הנישואין או שזה רק נגזרת מחוייבת בתוך מערכת הזוגיות הגדולה ? האם אנו מתחתנים בכדי להקים מערכת שותפות עיסקית בה שולטים הכללים של חובות, ציפיות וטובות הנאה ?

כמדומני שכל יהודי תורני ידחה שאלות אלו על הסף. הקב”ה לא רוצה מאיתנו הקמה של שותפות, אלא הקמה של בית. לשותפים עיסקיים אין בית, להם יש משרד אליו הם מגיעים מביתם לצורך העבודה, וממנו הם חוזרים אל ביתם. לעומת זאת, חיי הנישואין הם יצירת “בית”, “מקום”, הבית הוא מקום החיות “רחם על ציון כי היא בית חיינו”, וכשהוא איננו שם (פיזית או נפשית) הרי הוא מנותק ממקום חייו – גלות. במקומו של האדם שם נמצאת עצמותו, “ביתו זו אישתו”, היא זאת הנותנת לו מקום וקיום, היא זאת הנותנת לו יציבות וחיים.

“תני רבי יעקב כל שאין לו אשה שרוי בלא טובה בלא עזר בלא שמחה בלא ברכה בלא כפרה בלא טובה לא טוב היות האדם לבדו בלא עזר אעשה לו עזר כנגדו בלא שמחה שנאמר (דברים יז) ושמחת אתה וביתך בלא כפרה (ויקרא טו) וכפר בעדו ובעד ביתו בלא ברכה (יחזקאל מד) להניח ברכה אל ביתך רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי אמר אף בלא שלום שנאמר (שמואל א כה) ואתה שלום וביתך שלום רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר אף בלא חיים שנאמר (קהלת ט) ראה חיים עם האשה אשר אהבת רבי חייא בר גמדא אמר אף אינו אדם שלם שנאמר ויברך אותם ויקרא את שמם אדם שניהם כאחד קרויים אדם” (בראשית רבה יז’ ב’).

כשהקב”ה ברא את האדם, הוא בראו ביצירה אחת של זכר ונקבה – “אחור וקדם צרתני”. האדם הזה היה במצב של “לא טוב היות האדם לבדו”, עד שניסרם הקב”ה והביאה אל האדם לבנות את ביתם יחד, לאהוב ולהתאחד “ודבק באשתו והיו לבשר אחד”, זה עיקר הבית. הקב”ה דורש מאיתנו להקים מקום של אהבה ואחדות, המקום הזה נקרא “הבית היהודי”. אמנם בבית הזה ישנם גם מגבלות, צרכים וחובות, אבל חלילה אין אלו עיקר הבית, אלא הם טפלים אל האהבה, השלום והרעות.

התלבטתי רבות, אך ברשותך החלטתי שלא להיכנס לעצם שני הנושאים שמציקים לך ביחסים שביניכם, ואני מעדיף להתמקד בנקודות העיקר ורק מתוך כך נתייחס אליהם. אתה מציין כי יש ביניכם אהבה וכי אתם מאושרים יחד, זה דבר משמח מאד. הצעתי לך היא, התמקד נא בעיקר הגדול הזה, היה אקטיבי בתוכו, תן לאהבה שביניכם את המשקל הראוי והמתאים כנקודת העיקר של הבית, ורק משם תוכל ליצוק את המשמעויות הנגזרות מעצם היותך “בעל”. בדבריך חשתי תסכול רב, מוצדק או לא איננו הנושא, תסכול הוא תמיד פרי הציפייה הנכזבת. אף כי כאמור יש בהחלט מקום רב לציפיות בין בני זוג, האהבה היא הבסיס, העיקר ונקודת המוצא להכל. רק בשימת הדגש על האהבה וממנה על חובותיי שלי הנגזרות מכך, אוכל לתקשר (תקשורת -קשר) עם רעייתי על צרכיי, רגשותיי וציפיותיי.

אינני יודע כיצד התנהלו הדיונים ביניכם בנושאים אלו, אך משתמע לי ששניכם לא התמקדתם על העיקר ומשם נגשתם לנושא, וכי התקשורת לא הייתה במיטבה ואולי לא הסברתם/הובנתם כראוי. המשפט הבא בדבריך לכד את עיניי: “או לחילופין אם היא תתנהג איך שאני רוצה, אני יסכים בדיעבד למה שהיא רוצה”. סחר החליפין הזה מתאים יותר להתנהלות עיסקית מאשר לניהול בית תקין, יותר נכון, אין לו מקום בבית התורני. אינני רומז חלילה כי אינכם תורניים ח”ו, אלא כי מבלי שימת לב ראויה לעיקר, אפשר לגלוש בקלות אל הטפל ולהופכו לעיקר.

יודגש, כי אינני מציע שתתעלם, תוותר או תטאטא את הנושאים הרגישים שהעלת. אדרבה, להתעלמות כזאת אין מקום בחיים זוגיים, היא יוצרת תחושת התקרבנות ואכזבה, היא סתירה לעצם הקשר ולתקשורת בריאה ויציבה. אך ההתייחסות אל אותם נקודות שמפריעים לנו בחיי הנישואין, חייבת לבוא מתוך נקודות המוצא הנכונה.

לסיכום. בראשונה, אני ממליץ לעזוב לזמן מה את הנושאים המעיקים, ולהתחיל לכוונן מחדש את צורת ההסתכלות ואת נקודות העיקר, אתם יכולים לעשות זאת בשיחות משותפות יחד (שוודאי יועילו לתקשורת ולקשר שביניכם), או בעזרת יועץ/מטפל טוב. לאחר שתחושו יציבים יותר, שמחים יותר ובטוחים באהבתכם, גשו להתמודדות יחד עם אותם נושאים המעיקים עליך. לדעתי, רצוי כי תעשו זאת בהכוונת גורם שלישי שידאג למקד אותכם בעיקר תוך כדי ההתדיינות, ואף לפשר או להדריך במקרה הצורך.

אני מאחל לכם המון הצלחה, וכי ביתכם יהיה בית מלא בטובה, בברכה ובשלום.

אתה מוזמן ליצור קשר לתוספת בירור או עצה ככל שתחפוץ בכך.

בידידות רבה.

אברהם.

Aysadvice@gmail.com