שלום לך בחור יקר מאד,

אני יושב מול מכתבך, קורא אותו שוב ושוב ומרגיש את כאבך. אני גם מתפעל מהכתיבה הרהוטה והבהירה שלך, מהיכולת שלך לבטא את רגשותיך ומהמודעות העצמית הגבוהה שלך. אכן, נראה שאתה אדם רגיש במיוחד, כפי שכתבת, ורגישות היא כלי מופלא וחשוב. עם זאת, יש לדעת שלעתים רגישות מפותחת גובה מאתנו מחיר יקר: במקרים של אכזבות, מכות ונפילות – אנו מרגישים את הכאב ביתר שאת. במקרים כאלה, המיומנות הנדרשת היא לדעת "לנהל" את הרגשות שלנו, ולא לתת להם לשלוט ולנהל אותנו.

אתה מבקש עצה. אתה רוצה תשובה מיידית שתענה על כאבך, ואני נבוך: אין בידי פתרון קסם לרפא את הכאב שלך. אכתוב לך רק בכנות שמכתבך נגע ללבי ואני שולח לך את ההזדהות שלי עם הקושי שאתה נמצא בו כרגע.

כידוע, כשמדובר במישהו אחר – קל מאד לומר לו ש"הכל לטובה", וש"אולי ניצלת מחיי זוגיות לא טובים" וכו', אבל את הכאב והצער זה לא משכנע. אתה כותב זאת במפורש, שלמרות שבאיזשהו מקום אתה יודע שכנראה זה מה שהיה צריך להיות, בכל זאת – זה לא מרגיע את הכאב והאכזבה. ואכן, לכאב הנפשי נתיב משלו, והוא אינו מתחשב באמירות השכליות – נכונות ככל שיהיו.

מצד שני, היתרון של מי שנמצא מבחוץ הוא שהוא פחות מעורב רגשית ורואה את הדברים באופן צלול ובהיר יותר, ואינו מושפע מסערת הרגשות. גם אם לעתים זה עלול להיות מרגיז, כדאי בכל זאת לנסות לשמוע את האנשים סביבך ולשאול בעצתם – אולי יצליחו להעביר לך נקודת מבט שתעזור לך בקושי ההתמודדות שאתה חווה כרגע.

אחרי בקשת סליחתך, אנסה לכתוב גם אני כמה שורות מנקודת מבט "מעשית" (או חיצונית).

בדיוק היום חל יום השנה (ה"יארצייט") של האדמו"ר מאיזביצא, ובפרשת השבוע שלנו (ויגש), הוא כותב (בספרו "מי השלוח") רעיון מקורי על ההבדל בין הגלות לגאולה. הוא כותב שבתחילה, כשהאחים עמדו לפני יוסף – בטרם הכירוהו – דימו בנפשם שהם בגלות ובצרה גדולה. הם חשבו שהם עומדים לפני מלך עריץ שמתעלל ומתעמר בהם. ואולם, לאחר שיוסף גילה להם מי הוא, התברר שבכל אותה עת הם בעצם דברו עם אח שלהם, ולמעשה מעולם לא היו בגלות. יש כאן הסתכלות מפתיעה: ההבדל בין גלות לגאולה אינה בשינוי המציאות והנסיבות, אלא רק בשינוי התודעה. ברגע שאני יודע שאני עומד מול אח שלי ולא מול עריץ גחמני – באותו רגע הופכת הגלות עצמה לגאולה.

הרעיון הזה נכון לכל שטחי החיים. פעמים רבות אנו חשים בסבל רב, אבל הדבר תלוי במידה רבה בתודעה שלנו. את המציאות לא ניתן לשנות, לעתים יש בה נפילות קשות וכואבות, אבל את המבט שלנו על המציאות אנחנו יכולים לנסות ולשנות, וזה הפתח לגאולה.

חווית בפגישות התרוממות רוח מופלאה, ובשל כך – האכזבה והנפילה שבאו בעקבותיה היו קשים שבעתיים. אי אפשר להתעלם מהכאב ולא יהיה מן התבונה לנסות להדחיקו או לסלק אותו, ובכל זאת – אני מציע לך להתאזר בסבלנות ולחכות לאור הגאולה – שהוא (כאמור) אור של דעת – ידיעה בהירה וברורה יותר שמגיעה לאט לאט. אני בטוח שבפרספקטיבה של זמן, בעוד כמה שבועות – תוכל לבחון את הדברים בצורה טובה יותר, כשסערת הנפש תשכך – אולי תגלה מבט חדש על מה שקרה. נסתרות דרכי ה', ואולי בבוא העת תמצא אפילו שזה בנה והעצים אותך ותרם לאישיותך.

אם אנסה לכתוב זאת בצורה מעשית יותר: בהנחה ואירע מה שאירע, בהנחה והמציאות חתומה וגמורה ואינה בידיך, כל מה שנותר בבחירתך הוא רק אופן ההסתכלות על המציאות. וכאן המקום לשאול: האם אמנם אתה רואה את הדברים בצורה מדוייקת? האם יש דרך להסתכל על המציאות באופן שהכאב יפחת? האם יתכן והרגישות שלך בעוכרך? ואולי הציפיות שלך לא היו נכונות? אלו רק דוגמאות לשאלות. איני מתיימר למצוא את השאלות המתאימות עבורך, זו המשימה המוטלת עליך ונדמה לי שהיא הדרך לריפוי הכאב והצער.

אני כותב בלי להכיר אותך ויתכן שהדברים שכתבתי לא מתאימים לך או אינם מדברים אל לבך, ולכן אני חוזר וכותב שאני שולח לך מכאן את מלוא ההבנה וההזדהות שלי. במקביל, אני מזמין אותך, אם תרצה, לחזור ולכתוב, ולשתף אותי בתחושות שלך, על מנת לנסות יחד למצוא דרכים נכונות וטובות עבורך.

אני תפילה שה' יאיר את עיניך – לכלכל צעדיך בתבונה, לדעת כיצד להכיל את הכאב ולעבד אותו בצורה נכונה, לצמוח ולגדול דווקא מתוך הקושי, ובעזרת ה' – שתמצא בקרוב את בת הזוג המיועדת לך משמים, ואשר תמלא את לבך אושר ושמחה עד זקנה ושיבה.

אתה מוזמן להמשיך לכתוב לי.

חזק ואמץ,

אלי

[email protected]