שלום לך שואלת יקרה.

אני מאוד מתרשמת מזה ומעריצה את היכולת שלך להיות כל כך מודעת ולהעלות על הכתב את הקולות בנפש פנימה גם אם הם קשים לכתיבה ולהכרה.

לשאלה החשובה שלך יש באמת כמה תשובות אפשריות והתרשמתי מאוד כשקראתי את הפרשנות שלך לחרדה שלך מנהיגה ומההבנה שלך שפעמים רבות חרדות או פחדים הם למעשה תרגום של רגשות אחרים, מפחידים יותר כמו לדוגמא אשמה.

ראשית אני חייבת לומר לך שאני מבינה אותך ממש- נהיגה היא כלי, יכולת כמעט הכרחית בימים אלו ואפילו אם תנאי החיים שלך מאפשרים לך שלא לנהוג, יש ערך רב ביכולת לנהוג ביכולת במחשבה: " מה יקרה אם וכאשר… אה! אם וכאשר אז אוכל לנהוג, אני יודעת לנהוג, אני יכולה לנהוג!" זו מחשבה מנחמת ומעודדת ולמעשה מפחיתה חרדה.

יחד עם זאת הכביש הוא מקום מסוכן גם לנהגים זהירים ותיקים ומנוסים- זו המציאות ואין דרך ליפות אותה. יחד עם המחיר של חופש ונגישות יש מחיר של סיכון כלשהו- כמה הסיכון לעומת הרווח? אינני יודעת… אני יודעת שיש נשים שבוחרות לנהוג רק בתוך העיר ונשים אחרות שבוחרות לנהוג רק מחוץ לעיר, נשים שנוהגות רק עם מלווה ונשים שנוהגות רק לבד… יש הרבה דרכים למצא מהי הנקודה שגורמת לך לחרדה הגדולה ביותר ולהתמודד איתה ומולה באופן מדוייק יותר.

לרוב, כששואלים אותי על חרדות אני ממליצה על טיפול CBT שזה טיפול קוגניטיבי התנהגותי שבו המטפל/ת עובד/ת באופן ממוקד מול החרדה, מול המחשבות שהיא מעוררת וההתנהגויות שנגזרות מן המחשבות הללו. למעשה, חשבתי להמליץ לך על טיפול כזה כי סיכויי ההצלחה שלו גבוהים והוא לרוב מהיר- במיוחד כשברור לך מה את רוצה להשיג ומה מפריע לך להשיג אותו.

אבל את כתבת גם בתחילת תיאור הקושי שלך וגם בסופו, שבין כל השיח המאוד מודע סביב הרצון לנהוג, כמה משפטים על אבא שלך. וכאן אני מרגישה צורך לשתף אותך קצת ברעיון של תהליכי אבל.

אנחנו יודעות שיש כל מיני סוגים של הורים, חלקם מאמינים שכדי להגן על הילדים שלהם מהסכנות בעולם יש לגדל ולהעצים את הילדים שלהם, לתת להם כלים להתמודד וללוות אותם בתהליכי גדילה בעולם, חלקם מאמינים שההגנה על הילדים היא תפקידם ממש, שתפקידם הוא להגן בכל מחיר והם ימנעו מהילדים שלהם כל התמודדות שתסכן אותם. אפשר לראות את זה אפילו בדוגמא קטנה מתצפית של חצי שעה בגן המשחקים בשכונה… אימהות שאומרות לילד שלהם "כן, תטפס, אני כאן לידך ושומרת עליך" ואימהות שאומרות "לא, אל תטפס זה מסוכן!!!". כמובן שיש עוד הרבה סוגים של הורות ושל אימהות אבל אנחנו מתמקדות בתשובה הזאת דווקא בשתיהן כדי להבהיר שלפעמים מתוך אותה מטרה- הגנה וליווי נוצרות פרקטיקות של התנהגות שונות לגמרי!

אינני מכירה את הוריך ואני לא יודעת איזה מן סוג של הורים בם היו , אבל ברור ממה שכתבת על הנהיגה, שאביך לא עודד אותך להתנסות ולא העצים את תחושת הביטחון שלך בעצמך וביכולות שלך.

עכשיו איך כל זה קשור לתהליכי אבל? כאשר מאבדים אדם קרוב- בין אם הוא דמות מיטיבה ובין אם הוא דמות שמעוררת רגשות מעורבים, עוברים תהליך של פרידה. ושל אבל בתהליך הזה באמת לפעמים נוצרים שינויים גדולים שנובעים מהפרדה הזאת, שינויים באישיות, שינויים בהסתכלות. אך כולם הם כלולים בתהליך הסתגלות לעולם בלי האדם שנפרדנו ממנו.

לפעמים גם עולה שטף של זיכרונות שהיו קבורים במוח ובתהליך האבל הם עולים וצפים ויש צורך להתמודד איתם שוב. לכעוס, להבין, לסלוח, להרגיש. לפעמים מתגעגעים לדברים שחשבנו שלעולם לא נתגעגע. או שומעים קולות (לא באמת, מטאפורית) של האנשים שכבר אינם ואלו קולות שהיינו רגילים לשמוע כל חיינו. שנה וחצי הם לא זמן רב ביחס לחיים שלמים עם אבא שלך והדרך שלך להתמודד עם ההורות שלו- לטוב ולרע, עוד לא הסתיימה. הקולות שיש בתוכך שהם ירושה ממנו יכולים ללוות אותך בסיטואציות רבות בחיים והנהיגה היא רק תמונה קטנה מתוך המכלול. אם את חושבת על מושגים של סבל ושל הזדהות עם הסבל של הוריך אז את בטוח מבינה שאת עדיין בתהליך. וכך גם שנושא של ביטחון בעצמך וביכולות שלך- חייך התגלגלו כפי שהם והרצון של אביך להגן עלייך מנע ממך התמודדות והכרה ביכולות שלך להתמודד (שאני בטוחה שהן קיימות!!!) עם פחדים ואולי עם עוד דברים וכעת את מעבדת את הטוב והפחות טוב שהיה בכך.

בעיני, תהליך כזה ראוי שיהיה מלווה על ידי אשת מקצוע שתוכל להעמיק איתך וללוות אותך בתהליך האבל והעיבוד של ההשלכות שלו. ולכן ההמלצה שלי היא על מטפלת דינמית מוסמכת ולאו דווקא בטיפול התנהגותי ממוקד בקושי עם הנהיגה. מישהי שתוכל ללוות אותך במציאת הכוחות שלך, הביטחון שלך, האמונה שלך בעצמך וכמובן באמונה שלך ביכולת שלך לנהוג בביטחון, בלי לפגוע ובלי להיפגע.

מהכתיבה שלך נשמע שאת אישה שיש לה את היכולת להעמיק ולעבד את הקשר שלך עם אביך ע"ה ולמצא בעצמך את הכוחות והכלים לאהוב את עצמך ולבטוח ביכולותייך.

אני מאמינה בך! ומאחלת לך להצליח לקבל ליווי נכון ומותאם בתהליך העיבוד והשינוי שלך. ולא לשכוח לאהוב את עצמך גם עכשיו.

שנה טובה

נועם