שואל יקר!

ראשית תודה על המילים החמות בפתיחה, אשר נותנות כוח למשיבים ולמנהלים!

א.

שאלה גדולה עד מאד שאלת. היא מנסרת בחלל העולם למעלה מאלפיים שנה…

הציפייה לגאולה היא חלק בלתי נפרד מהאמונה בגאולה. כפי שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק יא).

יהודים בכל הדורות חיזקו את עצמם בציפייה לגאולה קרובה. כל דרשה היתה מסתיימת במילים "ובא לציון גואל".

אבל בפועל, הוא עדיין לא הגיע. למרות כל מה שעברנו.

כבר ישעיהו הנביא (כו, יז-יח) מתאר: "כמו הרה תקריב ללדת תזעק בחבליה כן היינו מפניך ה'. הרינו חלנו כמו ילדנו רוח".

פירש רש"י: הרינו חלנו – חיל יולדה כאילו ילדנו, [כאילו קרובים אנו להגאל], והוא רוח ואין ישועה…

וכן בפירוש מהר"י מיטראני: כמו הרה תקריב ללדת, שתתחיל ותזעק בחבליה, כך היינו מפניך ה', שאנו מתייסרים בגלות, וכשאנו מתייסרים, אנו סבורים כי הם חבלי משיח ואנו מצפים לישועה, אבל הרינו חלנו, ואנו דומין אחר כן כמו ילדנו רוח…

זהו דפוס קבוע. כשקורים ארועים מיוחדים, בין אם הם טובים ובין אם הם רעים, עם ישראל אומר לעצמו שהנה הגאולה באה. ושוב ושוב האכזבה עולה. הלידה המתקרבת מתבררת כלידת רוח…

גם בקינות אומרים: "איומתי (-עם ישראל) בכל שנה אומרת היא השנה הזאת".

יתירה מזו. חכמינו אמרו (סנהדרין צז, ב) "כלו כל הקיצין". כלומר יש כאן מצב אמיתי של קיצין ('קץ' בלשון רבים), דהיינו זמנים שחישבום חכמים כמתאימים לקץ הגאולה, והם עוברים בזה אחר זה, ועדיין בן דוד לא בא. "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו".

גם הנביא חבקוק (ב, ג) היה ער לאפשרות שהגאולה הולכת להתעכב יותר ממה שצפוי בדעת אנושית: "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב, אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר".

המסקנה שעולה מכך שפעם אחר פעם אנחנו 'מפספסים' את הגאולה. ולא אנשים פשוטים בלבד, אלא אף גדולי ישראל בכל הדורות חישבו את הקץ, ולבסוף המשיח לא הגיע באותם קיצים. מי לנו גדול מרבי עקיבא שקרא על בן כוזיבא דרך כוכב מיעקב, ודימה שהוא המשיח, ולבסוף נכזב.

ב.

לאחר שתיארנו את המציאות, נשוב לשאלותיך, ושתיים הן:

א) איך ניתן לצפות לגאולה כאשר אנו יודעים שכל כך הרבה דורות ציפו, וגם אנחנו עצמנו ציפינו, ובכל פעם נכזבנו.

ב) מה באמת הטעם לציפייה שכזו. והרי "תוחלת ממושכה מחלה לב". כלומר, ציפייה שמתארכת גורמת לכאב ומחלה בלב.

למרות שאלו הן סוגיות העומדות ברומו של עולם, אנסה להשיב באופן בהיר עד כמה שניתן, ואשתדל לקצר.

באמת, שהשאלה כבר מופיעה בגמרא סנהדרין (צז ע"ב): "חכה לו, שנאמר אם יתמהמה חכה לו, שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה, תלמוד לומר לכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם, וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב? מידת הדין מעכבת. וכי מאחר שמידת הדין מעכבת אנו למה מחכין? לקבל שכר, שנאמר אשרי כל חוכי לו".

מגלים לנו חכמים חידוש נפלא. מטרת הציפייה אינה כדי לקרב את המשיח או כדי להתכונן אליו. מטרת הציפייה היא "לקבל שכר". ולכן אף על פי שמידת הדין מעכבת ומתברר שוב ושוב שהציפייה שלנו נכזבת, עדיין ישנו רווח וודאי מהציפייה שמצדיקה אותה, גם כאשר היא נכזבת. הרווח הוא "לקבל שכר". מקובלנו מרבותינו (הרב דסלר ועוד) שכאשר כתוב נוסח כזה של "לקבל שכר", אין הפירוש שכר חיצוני (שהרי אין בדבר טעם, וכי למה יקבל שכר אם אין סיבה לחכות), אלא הכוונה שיש כאן התעלות אישית מכוח עצם הציפייה. דהיינו, שהציפייה לגאולה מקרבת אותנו להקב"ה ולמעלות עליונות.

ומה המהלך כאן?

שמעתי שהפועל "לחכות", הוא מלשון "חכה". המחכה מטיל חכה אל העתיד ומתקשר באמצעות החיכוי שלו אל העתיד. כמו כן הפועל "קיווי", הוא מלשון "קו" שנמשך מהעתיד.

הציפייה לגאולת ישראל ולתיקון העולם במלכות שק"י, מראה שבעצם אנו שייכים לשם. הקיווי מראה שאין האדם שייך באמת למציאות הנמוכה של הגלות. אלא קומתו הפנימית משתוקקת לבא לידי ביטוי בפנים האמיתיות שלה. אי אפשר לצפות למשהו שאתה לא מזדהה איתו. ובכן, אם הצלחת לצפות לגאולה, מוכח מכך שאתה שייך לשם. זהו ה"שכר". המצפה לבית המקדש, כבר עכשיו הוא נמצא שם (וכך גם בנוגע למתאבל על ירושלים, שבכך הוא מתחבר לירושלים, וכלשון חז"ל "זוכה ורואה בשמחתה" – כבר עכשיו).

נוסיף עוד ונאמר כי בציפיה ובקיווי לגאולה של עם ישראל בשנות הגלות, יש צד יותר יפה מאשר הגאולה עצמה. כי הקיווי הוא בחירה. אפשר גם להתייאש, ועם ישראל בחר לקוות ולצפות. הגאולה עצמה תהיה כבר מצב ממשי שאין לנו בחירה אם להשתייך אליו. אך כעת, זו בחירה שלנו לקוות ולהעמיד את עצמנו כשייכים אל הגאולה והחיבור המלא בינינו להקב"ה. [ונציין עוד למסילת ישרים פרק י"ט במה שכתב "ואם יאמר אדם מי אני ומה אני ספון" וכו', שגם עמד בענין זה. וכן נציין "למאמר הקיווי" לרמח"ל, שכתב דברים נפלאים במעלת הקיווי לישועה].

זו התשובה כלפי מה שטענת שמתקיים כאן הכתוב "תוחלת ממושכה מחלה לב", שכן במה דברי הפסוק אמורים, בציפייה שאין לה משמעות ואין משהו חיובי שנוסף על ידיה. אבל הציפייה שאנו מדברים עליה, היא עצמה התעלות והתקדמות. היא בעצם השתייכות אל המעלות הגדולות שעתידות להתגלות.

ג.

ובזה מובן מדוע הציפיה לגאולה היא חלק ממצוות האמונה בביאת המשיח (וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק יא), ועל פניו לא מובן, מדוע כל כך חשוב שיהודי יצפה ויקווה לביאת המשיח? מדוע אין די שיאמין. אלא ההסבר הוא כמו שהצעתי כאן, שאותה ציפייה ואותו קיווי הם הכוחות שמחזיקים את הראש שלו "מעל המים", לבל ישקע בטיט הגלות ולבל ישלים איתה. כשיהודי אומר "ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו", הוא קורא תגר על הגלות, ומבשר לה שיום יבוא והיא תיעלם מן העולם. הוא אומר לעצמו שהגלות היא מציאות זמנית בלבד.

לכן זה לא רלוונטי כמה ארוכה הדרך, שכן בסופו של דבר הגלות תהיה כמו חלום רע, ותפנה את מקומה למציאות האמיתית והנצחית של אור ה' וידיעתו.

ד.

כמדומה שיש בדברים הללו בכדי לתת מענה לשתי שאלותיך. יחד עם זאת, הסוגיות הללו עמוקות ורחבות, ורק נגענו בכמה נקודות, בקצה המטה, ותן לחכם ויחכם עוד.

התרגשתי משאלתך, ובפרט מהמשפט שכתבת בתוך הדברים – "כמובן שאני רוצה מאוד שמשיח כבר יגיע, ונזכה לדעת את ה'…" – איזו ציפייה טהורה ומתוקה של יהודי קדוש, הלוואי על כולנו כך לחכות למשיח. ועצם המשפט שלך מתחבר להסבר שכתבתי, שהציפייה והרצון להגאל, כבר עכשיו משפיעים עלינו רוח טהרה וקדושה, השאובה והמשוכה מן העתיד הבהיר המאיר והמופלא אשר עומד אחר כתלנו.

"לכן חכו לי נאום ה'"…

"ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים"…

"והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם"…

"הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה"…

במהרה בימינו.

בברכה מרובה

ישי

[email protected]