שלום בחורה יקרה ומודעת.

אני קוראת אותך ומתרגשת. איזו רמת מודעות גבוהה, כמה כנות ואמת, והכי מרגש אותי, כמה רצון לחיות יש בך.

יקרה, את מתארת תחושה של ניתוק מהחיים, חשה את עצמך עוברת לידם, ולא חיה אותם במלואם, מתפקדת טוב חיצונית, אבל מרוחקת בפנים, זה חדש לך, וזה כואב לך, ואת כל כך רוצה לחוות, להיות מלאה, לחיות.

אני רוצה בראש ובראשונה לומר לך: עצם זה שהניתוק כואב לך, מוכיח כמה פוטנציאל לחיבור יש בך. ובכלל, מכך שציינת שהמצב הזה חדש לך, אני לחלוטין נוטה לחשוב שזהו מצב זמני וחולף בע"ה.

יקירה, לאורך כל המכתב שלך, את מיטיבה לפרט את הסיבות שלדעתך גורמות לניתוק הזה. אם זה חוסר בקשר קרוב, שחיקה משידוכים, אכזבה שחווית במסע הזה, ועוד.

המקרים הללו והניתוק שתיארת, מובילים אותי לחשוב שייתכן מאד ומדובר פה במנגנון של הנפש, שבא בעצם לשמור עלייך. נכון, בשפה המקצועית אנחנו קוראים לזה: "מנגנון הגנה".

לעיתים, בעקבות אירועי חיים שעברנו, התמודדות מתמשכת, טראומות או מערכות יחסים שהיו לנו לא נכונות, הנפש שלנו מרגישה צורך להגן על עצמה מפני "חומרים" נוספים מהסוג הזה, וכך נכנסת למצב של ניתוק.

כאשר שום דבר לא נוגע, אין סכנה שכאב או רגש עצמתי אחר, יציפו אותנו באופן שלא נצליח להתמודד מולו.

מנגנוני הגנה, הם ברובם הישרדותיים, שומרים עלינו בתפקוד, מונעים קריסה אפשרית או דמיונית. אבל יש להם מחיר. ואת המחיר של מנגנון ההגנה שלך את חשה היטב.

לפעמים, מנגנון הגנה שהנפש שלנו אימצה מסיבה מוצדקת, נעשה מיותר או לא יעיל, אבל לנו, קשה להפרד ממנו עצמאית.

אז מה עושים?

כדי לחזור לחיות, לחוות ולהרגיש, אין מנוס (כנראה) מלהסכים לגעת גם בכאב, גם בשורש של מה שהוביל לניתוק הזה. מגע עדין, נכון, מותאם, כזה שיקלף שכבה אחר שכבה בע"ה, עד שהנפש תרגיש חזקה מספיק כדי להתמודד עם מה שהיא פוגשת.

קילוף כזה, כדאי לו שיתרחש במסגרת מתאימה, מקצועית ומדוייקת, או במילים אחרות, במסגרת של טיפול. ממליצה לך מכל הלב, לפרגן לעצמך הליך כזה. הוא לא חייב להיות ארוך, אבל כדאי וחשוב שייעשה אצל מטפלת מוסמכת ומקצועית.

ובינתיים, ועד ש… אפשר גם לעשות פעולות חיצוניות שיימשכו ויפתחו את הלב. חיים הם תנועה, הימנעות היא ניתוק.

בסיטואציות שתיארת פגשתי הימנעויות מכל מיני סוגים. הימנעות מלשתף באמת כדי לא להכביד על אנשים, הימנעות מלהפתח בפגישות כדי לשמור על הכח שלך. נכון, ההימנעות הזו היא חלק ממנגנון ההגנה של הנפש, אבל למרבה האבסורד היא פועלת הפוך על הפוך. משאירה אותך במקום קפוא יותר, מנותק יותר, חי פחות. ולכן, קחי לך מטרה כזו שנרתעת ממנה, אבל לא יותר מדי. כזו שחשבת שאין לך אומץ עבורה, אבל לא כזו שתרגישי שהאיום שלה גדול מדי. תנשמי עמוק, ותנועי איתה קדימה. (למשל: לשתף מישהו קרוב במשהו שחשוב לך) מאמינה ובטוחה שתופתעי מהתוצאה. תרגול עקבי של התגברות על ההמנעויות הללו, יכול לשחרר ולפתוח בע"ה.

ועוד דבר אחרון, אם אמרנו שחיים זו תנועה, אז כך גם במובן הכי בסיסי, גוף נע, הוא גוף חי, גוף חי הוא גוף שמאפשר בע"ה חוויית חיבור עמוקה יותר לכן החלקים שבך.

אז תבחרי לך תנועה שאת אוהבת, ריקוד, ספורט, שחיה, טיול בטבע, ותנועי, ותרקדי. ותתחברי. ותשיבי לעצמך חיים.

מוסיפה לך פה מילים של שיר שחשבתי עליו כשקראתי את המילים שלך:

תרקדי את זה תרקדי את זה

אם את לא מצליחה לנשום

המילים יהפכו למים

והמים אל התהום

כמה זמן תוכלי עוד

להחזיק את ארשת הכל טוב

אי אפשר לגעת או לגשת

אי אפשר גם לעזוב

תרקדי את זה תרקדי את זה

אם את לא מצליחה לנשום

המילים יהפכו למים

והמים אל התהום

כמה עוד אפשר להחזיק את הדלת

בלי שמישהו נכנס בכלל

כמה עוד אוכל להסביר לעצמי

שזה אמור להיות קל

זה אמור להיות קל

רוצה לקנות את זה אבל

תרקדי את זה תרקדי את זה

אם את לא מצליחה לנשום

המילים יהפכו למים

והמים אל התהום.

(דאנה איבגי ודניאלה ספקטור)

איתך, בריקוד אל חייך

אפרת