The Butterfly Button
נפשי רועדת וחנוקה מעבודת ה'

שאלה מקטגוריה:

אפתח בדברים גלויים, ישרים וכנים:
נפשי רועדת וחנוקה מעבודת ה'.
והיא לא חנוקה בגלל שאני מעמיס עליי יותר מדי.. אם זאת הייתה הסיבה זה היה טוב הייתי מטפל בה ומפסיק להכביד עליי
דבר ראשון אני בעל תשובה זכיתי — זכיתי לשוב אל אבי שבשמים בגיל שש עשרה וחצי, זכיתי להתקרב אל הקדושה, לשבת בישיבה, לעסוק בתורת אלוקים חיים. זכיתי להורים טובים ותומכים, ולחסדי שמים עצומים.

אך רבנו, עם כל הטוב — אני מצוי בקושי עצום.
פחד יומיומי אוכל את ליבי.
פחד עמוק — לא רק מהחטא, אלא גם מהמצווה.
אני חי בחרדה מתמדת שמא לא קיימתי כל מצווה בשלמות, שמא לא בירכתי כראוי, שמא לא כיוונתי מספיק, שמא בתפילתי לא הייתי מרוכז, שמא אמרתי אמן בלא מחשבה שלימה, שמא לימוד התורה שלי לא היה בחרדת קודש הראויה, שמא כל רגע ורגע שאני חי מביא עליי חס ושלום דין וחשבון מדוקדק ונורא.
וכל פעם שאני מתפלל בלי כוונה מברך בלי כוונה
לא מקיים מצוות כמו שצריך אוכל אותי עצבות
ותשובה אין סופית מתחוללת בלב

תחושת פחד מלווה אותי בכל מצווה קטנה וגדולה — שמא לא קיימתי אותה כהלכה, שמא השם יתברך — מלך מלכי המלכים — עתיד לדקדק עמי דין נורא ומדוקדק על כל פרט ופרט, על כל רגע, על כל היסח הדעת, על כל קלקול קל.

וכשאני מביט לאחור — אל ראשית דרכי בתשובה, בגיל שבע עשרה — לבי נשבר ונדכה.
כיצד עבדתי כך את השם בצורה של פוסח על שתי הסעיפים
איך לא התאמצתי יותר?
וכעת — חרטה עמוקה שורפת את ליבי.
בושה.
כאב.
תחושת החמצה קשה — מדוע לא עשיתי זאת טוב יותר? ולצד זה — קול פנימי אומר: "אבל זה מה שיכולתי אז…" ועדיין — הכאב לא מרפה.

אני אוהב את השם יתברך.
אני משתוקק להידבק בו, לעבוד אותו באמת, בלב שלם ובאהבה.
אבל איני מצליח לעבוד כך את השם — כשפחד נורא סוגר עליי מכל צד.
איני יודע איך להימלט מן המועקה הזו. איך לעבוד את הבורא באהבה, בשמחה, במנוחה פנימית, ולא מתוך מועקה, פחד וחנק.

כבוד הרב, אני פונה אליך בלב כואב ופתוח:
איך ניתן להיגאל מהמקום הזה?
איך לשרת את השם באמת — בלי לקרוס תחת הפחד, ובלי לאבד את יראת שמים הראויה?
איך לחיות בעבודת השם שהיא בריאה, מאירה, מחבקת, מחזקת — מבלי לוותר על הרצינות, אך גם מבלי לשקוע תחת עול שהנפש כבר אינה יכולה לשאת?
איך לחיות בריא בעבודת השם ?

תודה

תשובה:

שלום אדם יקר

קראתי בכל לב

המילים שלך נוגעות

אפשר לחוש את התנועה שאתה חש בין חרדה לעצב

את השאיפה להצליח לאזן בין יראה לאהבה, כמיהה לחיות בעבודת השם שהיא בריאה, מאירה, מחבקת, מחזקת — מבלי לוותר על הרצינות.

ניכר שאתה אדם של צורה, עם יכולות נפשיות ורוחניות גבוהות

קראתי שוב ושוב כדי להרגיש איפה הפתח לצאת מהמצב החונק שאתה חווה

שמתי לב שבאופן עקבי אתה מתאר צמדים: חרדה-עצב, יראה-אהבה, חסדי ה' -אתגרים

רק במקום אחד לא מצאתי צמד

אתה מדבר על עבודת ה', לשרת את ה' – בחינה של עבדים

לא מצאתי את הבנים

התיאור שלך נראה כמו מי שרוצה לפעול במסלול של "עבדים" עם התחושות של מסלול ה"בנים" – באהבה, בשמחה, במנוחה פנימית.

העבד צריך להיות מאוד מדוייק, אינו יכול לפנות בכל שעה, וכשהוא פונה עליו להיות באימה, ביראה ברתת וזיע

הבן "מתחטא לפני המקום… כבן שהוא מתחטא על אביו", זהו מהלך של אהבה וגעגועים.

המטרה אינה להיות עבד שמרגיש בן, אלא לשלב בין שני המסלולים האלה יחד. כמו רבה שהיה מנהגו, לפני שפתח לחכמים בדברי תורה, אמר מלתא דבדיחותא ובידח את החכמים, לבסוף ישב באימה והתחיל בשיעור.

אסביר יותר את כוונתי

ישנם שני אופנים של נוכחות ה' בעולם

נוכחות של גילוי – יש

ונוכחות של הסתר – אין

הגמרא מספרת שרבי יוחנן, כאשר היה רואה את עוף השלך היה אומר את הפסוק "משפטיך תהום רבה", וכאשר היה רואה נמלה היה אומר הפסוק "צדקתך כהררי אל" (חולין, סג). השלך תופס דגים בצורה אקראית לגמרי וטורף אותם בעודם חיים. השלך מזכיר שאנו 'מושלכים' לעולם נעלם ויש דברים שאנחנו לא מבינים, כמו תהום עמוקה שלא רואים את התחתית שלה. הנמלה לעומת זאת, למרות שהיא כל כך קטנה, יש בה מערכות משוכללות ומופלאות, כמו חיה גדולה. הנמלה מזכירה שיש דברים שאנחנו רואים בצורה ברורה את חסדי הבורא וגדולתו. כמו שרשרת הרים אדירה שאי-אפשר שלא להבחין בה. שני הצדדים האלה מתקיימים בו-זמנית, גם הצד שמבין ("אדם") וגם הצד שלא מבין ושואל על המציאות מה יש בה ("בהמה"). צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'.

נוכחות של גילוי מעוררת שני רגשות חשובים:

אהבה וחרדה

הגילוי מעורר אהבה, כפי שכותב הרמב"ם: "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לא-להים לאל חי".

הגילוי יכול לעורר גם חרדה. למשל, כאשר הקב"ה ירד על הר סיני, נאמר "ויחרד כל העם אשר במחנה. החיים הם דבר כה רציני ובעל משמעות, עד כי עולה חרדה אדירה שלא להחמיץ שום דבר בעל ערך.

לעומת זאת, הנוכחות של הסתר מעוררת גם היא שני רגשות חשובים:

יראה ועצב

ההסתר מעורר יראה, כפי שממשיך הרמב"ם: "וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו". אדם מבין שאינו מבין, הוא תופס את אפסותו לעומת פלאי הבריאה, והוא מתגמד.

ההסתר יכול לעורר גם עצב, ריקנות, אפסות.

השילוב בין שניהם יוצר איזון, כמו שמו שלימדנו הלל הזקן

אבות דרבי נתן (נוסח ב פרק כז): "מעשה בהלל הזקן שהיה יושב על בית השואבה ובני אדם עומדים ומתפללים. ראה אותם שגבה לבם, אמר להם: יודעים אתם שאנו ושבחינו כלום, והלא יש לפניו אלף אלפים ורבי רבבות של מלאכי השרת שיעבדו אותו… כיון שראה אותם שנשבר לבם, אמר להם: והלא יש לפניו אלף אלפים ורבי רבבות של מלאכי השרת ואינו רוצה בשבחן של כולם אלא בשבחן של ישראל". ושני צדדים אלו נרמזו בתהילים (ז, ה-ו): "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו — ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו" (ויעויין ברש"י תהלים קיא,א). רבי שמחה בוּנִים מִפְשִסְחַה (שיח שרפי קודש חלק א, לודז', מסורה, תרפ"ח, עמ' 50): "כל אחד ואחד צריך להיות לו שני קעשינעס [כיסים] להשתמש בו בעת צרכו. באחד 'בשבילי נברא העולם' ובשני 'אנכי עפר ואפר'.".

אני מציע שאולי מסלול הגילוי מסתיים במהלך של "בנים" ומסלול ההסתר מסתיים במהלך של "עבדים"

ליבי אומר לי שאתה שם את הכבל של עבדים בשקע של בנים….

אציע לך,

בזמן שאתה מרגיש רצינות, אחריות, כובד ראש – לחבר זאת לקשר הרגשי, לאהבה שיש לך עם הבורא, לעבודת ה' מתוך בחירה חופשית, מתוך תשוקה פנימית

תחזיק את שני הערוצים יחד

אבינו – מלכנו

בנים – עבדים

ותשים לב שאתה לא עושה ערבוביה בין המסלולים

"בנים אתם לה' אלקיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים – אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים – אין אתם קרוים בנים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים".

מסלול העבדים הוא מסלול של דין,

מסלול הבנים הוא מסלול של חסד, של צ'אנס אינסופי

יען על כל פנים

לנו דין בנים

הסכימו נבונים לרבי מאיר (כך פוסק הרשב"א בתשובה)

שים לך מצפן

"לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל".

אמר המגיד מדובנא, משל לאדם שבא למלון, והסבל שלקח את המזוודה לחדרו ביקש תשלום גבוה והסביר "המזוודה שלך כבדה באופן חריג" השיב לו האדם: אם התיגעת סימן שלא סחבת את המזוודה שלי, כי המזוודה שלי קטנה וקלה מאד, כי היו בה רק כמה יהלומים יקרים ותו לא.

אני מקווה שדברי יועילו לך

אינני רב, אבל לא יכולתי שלא לענות לך

אם בכל זאת אתה רואה שהמצב לא משתפר, אל תהסס לפנות לטיפול רגשי

ההתמודדות שלך משקפת עומק ונגיעה בסוגיות קיומיות עמוקות

מאחל לך הצלחה ונחת

חיים

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

שאלות כאובות אחרי טראומות מטלטלות
  כמה לילות אני ״שורפת״ על האתר שלכם מכורה קשות מוצאת נחמה לכל כך הרבה נושאים ושאלות שמתעוררים סתם ככה באמצע החיים. במפגש החזיתי בין אנשים, דפוסים, התנהגויות, קהלים, זרמים, מצב בטחוני, עולמי ואפילו מזג האויר. סקרנות טבעית שמוצאת מאגר תשובות מדהימה כאילו כיוונו גם אלי. לפעמים נראה שהשקעתם בתשובה...
אנחנו אמורים להיות בתודעת גלות או תודעת גאולה?
  הימים האלו מזכירים לנו ש'צריך' להתאבל על החורבן והגלות. ולצערינו זה לא בא בטבעיות ובקלות. הרבה כותבים על כך שקשה לנו להתחבר כיון ששקועים בחומריות, יש גם כאלו שמדגישים עד כמה הסבל בדורינו הוא קשה ונוראי וכמה יהיה טוב שתבוא הגאולה ועוד ועוד. אני מנסה להבין מה ה' רוצה...
איך אוכל לסמוך על מטפלים אחרי מה שעברתי איתם?
ממש תענוג לראות מקום שאפשר לשפוך את הלב באנונימיות ולקבל תשובות ללא שיפוטיות. לעצם העניין, עברתי הרבה בחיים שלי. מסלול שלא הייתי מאחל לאף אדם בעולם. החל מניצול תמימות של ילד וחוסר מודעות לעובדה שאני מנוצל לרעה. "חבר טוב" לספסל הלימודים שהיה כ"כ טוב עד שהלכתי לבקר אותו כל שבת...
איך מתאבלים באמת על חורבן הבית?
אנחנו נמצאים עכשיו שבוע לפני תשעה באב, ואני שואלת איך מצליחים באמת להיות באבלות הזאת? כמו הרבה קשיים שקורים בחיים הנטייה המאוד אנושית היא להדחיק, לדחוף הצידה למלא את הראש בדברים משמחים ולנסות לשכוח מהצער. נכון שהדרך הנכונה להגאל מכל דבר בעצם היא לתת לעצמינו לעבור דרך הקושי, להרגיש אותו,...
ללכת לטיפול? או לוותר עליו?
הייתי הולך בעבר לטיפולים פסיכולוגיים וזה עזר לתקופה ואז הולך שוב לפי הצורך. בעקבות משבר זוגי כלשהו שהיא בחרה לפעול בדרך מסוימת וכפתה עלי טיפול וכשדיברנו על זה היא רק אמרה שמעכשיו עולים על דרך המלך ואני יהיה בעל ואבא בריא החלטתי שעד כאן.זה לא מגיע לה. לא מגיע לאשתי...
ללכת ללמוד תואר טיפולי?
אני בחורה שתמיד אהבה לעזור, להקשיב לתמוך ולייעץ, תמיד הייתי האוזן הקשבת לחברות שלי, תמיד אהבתי לחפור ולהעמיק בנושאי רגש ונפש. החלום שלי כבר שנים הוא ללמוד מקצוע טיפולי, אבל אני חוששת מאד. בעבר כשהייתי בתקופה קשה הייתי אצל יועצת ושיתפתי אותה באחות המשמעותית והטיפולית שהיתי עבור אחי הקטנים גם...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
הצטרף לסטטוס אקשיבה!
בפייסבוק
תעקבו אחרינו!
דילוג לתוכן