שלום אדם יקר
קראתי בכל לב
המילים שלך נוגעות
אפשר לחוש את התנועה שאתה חש בין חרדה לעצב
את השאיפה להצליח לאזן בין יראה לאהבה, כמיהה לחיות בעבודת השם שהיא בריאה, מאירה, מחבקת, מחזקת — מבלי לוותר על הרצינות.
ניכר שאתה אדם של צורה, עם יכולות נפשיות ורוחניות גבוהות
קראתי שוב ושוב כדי להרגיש איפה הפתח לצאת מהמצב החונק שאתה חווה
שמתי לב שבאופן עקבי אתה מתאר צמדים: חרדה-עצב, יראה-אהבה, חסדי ה' -אתגרים
רק במקום אחד לא מצאתי צמד
אתה מדבר על עבודת ה', לשרת את ה' – בחינה של עבדים
לא מצאתי את הבנים
התיאור שלך נראה כמו מי שרוצה לפעול במסלול של "עבדים" עם התחושות של מסלול ה"בנים" – באהבה, בשמחה, במנוחה פנימית.
העבד צריך להיות מאוד מדוייק, אינו יכול לפנות בכל שעה, וכשהוא פונה עליו להיות באימה, ביראה ברתת וזיע
הבן "מתחטא לפני המקום… כבן שהוא מתחטא על אביו", זהו מהלך של אהבה וגעגועים.
המטרה אינה להיות עבד שמרגיש בן, אלא לשלב בין שני המסלולים האלה יחד. כמו רבה שהיה מנהגו, לפני שפתח לחכמים בדברי תורה, אמר מלתא דבדיחותא ובידח את החכמים, לבסוף ישב באימה והתחיל בשיעור.
אסביר יותר את כוונתי
ישנם שני אופנים של נוכחות ה' בעולם
נוכחות של גילוי – יש
ונוכחות של הסתר – אין
הגמרא מספרת שרבי יוחנן, כאשר היה רואה את עוף השלך היה אומר את הפסוק "משפטיך תהום רבה", וכאשר היה רואה נמלה היה אומר הפסוק "צדקתך כהררי אל" (חולין, סג). השלך תופס דגים בצורה אקראית לגמרי וטורף אותם בעודם חיים. השלך מזכיר שאנו 'מושלכים' לעולם נעלם ויש דברים שאנחנו לא מבינים, כמו תהום עמוקה שלא רואים את התחתית שלה. הנמלה לעומת זאת, למרות שהיא כל כך קטנה, יש בה מערכות משוכללות ומופלאות, כמו חיה גדולה. הנמלה מזכירה שיש דברים שאנחנו רואים בצורה ברורה את חסדי הבורא וגדולתו. כמו שרשרת הרים אדירה שאי-אפשר שלא להבחין בה. שני הצדדים האלה מתקיימים בו-זמנית, גם הצד שמבין ("אדם") וגם הצד שלא מבין ושואל על המציאות מה יש בה ("בהמה"). צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶיךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה'.
נוכחות של גילוי מעוררת שני רגשות חשובים:
אהבה וחרדה
הגילוי מעורר אהבה, כפי שכותב הרמב"ם: "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לא-להים לאל חי".
הגילוי יכול לעורר גם חרדה. למשל, כאשר הקב"ה ירד על הר סיני, נאמר "ויחרד כל העם אשר במחנה. החיים הם דבר כה רציני ובעל משמעות, עד כי עולה חרדה אדירה שלא להחמיץ שום דבר בעל ערך.
לעומת זאת, הנוכחות של הסתר מעוררת גם היא שני רגשות חשובים:
יראה ועצב
ההסתר מעורר יראה, כפי שממשיך הרמב"ם: "וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו". אדם מבין שאינו מבין, הוא תופס את אפסותו לעומת פלאי הבריאה, והוא מתגמד.
ההסתר יכול לעורר גם עצב, ריקנות, אפסות.
השילוב בין שניהם יוצר איזון, כמו שמו שלימדנו הלל הזקן
אבות דרבי נתן (נוסח ב פרק כז): "מעשה בהלל הזקן שהיה יושב על בית השואבה ובני אדם עומדים ומתפללים. ראה אותם שגבה לבם, אמר להם: יודעים אתם שאנו ושבחינו כלום, והלא יש לפניו אלף אלפים ורבי רבבות של מלאכי השרת שיעבדו אותו… כיון שראה אותם שנשבר לבם, אמר להם: והלא יש לפניו אלף אלפים ורבי רבבות של מלאכי השרת ואינו רוצה בשבחן של כולם אלא בשבחן של ישראל". ושני צדדים אלו נרמזו בתהילים (ז, ה-ו): "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו — ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו" (ויעויין ברש"י תהלים קיא,א). רבי שמחה בוּנִים מִפְשִסְחַה (שיח שרפי קודש חלק א, לודז', מסורה, תרפ"ח, עמ' 50): "כל אחד ואחד צריך להיות לו שני קעשינעס [כיסים] להשתמש בו בעת צרכו. באחד 'בשבילי נברא העולם' ובשני 'אנכי עפר ואפר'.".
אני מציע שאולי מסלול הגילוי מסתיים במהלך של "בנים" ומסלול ההסתר מסתיים במהלך של "עבדים"
ליבי אומר לי שאתה שם את הכבל של עבדים בשקע של בנים….
אציע לך,
בזמן שאתה מרגיש רצינות, אחריות, כובד ראש – לחבר זאת לקשר הרגשי, לאהבה שיש לך עם הבורא, לעבודת ה' מתוך בחירה חופשית, מתוך תשוקה פנימית
תחזיק את שני הערוצים יחד
אבינו – מלכנו
בנים – עבדים
ותשים לב שאתה לא עושה ערבוביה בין המסלולים
"בנים אתם לה' אלקיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים – אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים – אין אתם קרוים בנים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים".
מסלול העבדים הוא מסלול של דין,
מסלול הבנים הוא מסלול של חסד, של צ'אנס אינסופי
יען על כל פנים
לנו דין בנים
הסכימו נבונים לרבי מאיר (כך פוסק הרשב"א בתשובה)
שים לך מצפן
"לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל".
אמר המגיד מדובנא, משל לאדם שבא למלון, והסבל שלקח את המזוודה לחדרו ביקש תשלום גבוה והסביר "המזוודה שלך כבדה באופן חריג" השיב לו האדם: אם התיגעת סימן שלא סחבת את המזוודה שלי, כי המזוודה שלי קטנה וקלה מאד, כי היו בה רק כמה יהלומים יקרים ותו לא.
אני מקווה שדברי יועילו לך
אינני רב, אבל לא יכולתי שלא לענות לך
אם בכל זאת אתה רואה שהמצב לא משתפר, אל תהסס לפנות לטיפול רגשי
ההתמודדות שלך משקפת עומק ונגיעה בסוגיות קיומיות עמוקות
מאחל לך הצלחה ונחת
חיים