מאת:

התפרסם בתאריך:

05/07/2021

מחכה ששלושת השבועות יסתיימו כבר

שאלה מקטגוריה:

שלום. אנחנו עכשיו בימי בין המיצרים. והאמת שאני ממש שונאת את התקופה הזו, לא נעים לי לומר את זה.
אני כל כך מחכה לבין הזמנים ושלושת השבועות האלו כעת ממש קשים לי.
במיוחד השנה שאחותי מתחתנת באב וכל הקניות המשמחות נתקעות בגלל בין המיצרים אז הקושי התחדד לי.
בחיים שלי הכל טוב, אני לא מרגישה משהו שחסר לי שאני צריכה להתאבל עליו,זה מצד אחד-
אבל זה לא נעים לי! אני לא רוצה להרגיש ככה!
אני רוצה להרגיש מחוברת באמת ולהרגיש את הצער ולהתחבר לצער של הקב"ה שאין בית המקדש!!
איך אפשר להתחבר?
איך להרגיש?
אכפת לי שאני רק מחכה שזה יעבור במקום להרגיש מה שצריך להרגיש.

תשובה:

אסתי היקרה,

תודה שכתבת והעלית כאן עניין שכולנו מתמודדים איתו. אני שומעת את הקושי שלך מתוך המילים ודווקא מתוך זה מתרגשת כל כך, מזה שאיכפת לך ואת רוצה להרגיש. קשה לנו מאוד להרגיש מה חסר לנו היום כי אף אחד מאיתנו מעולם לא הכיר ובמיוחד לא חווה את מה שהיה לנו בתקופת בית המקדש. לכן אני חושבת שמראש אנחנו צריכים להיות סלחניים עם עצמנו לגבי התחושות שלנו. קשה להרגיש דבר שאנחנו לא מרגישים שחסרים לנו. אבל עם זאת, הרצון שלך להתחבר הוא ממש מבורך ואני בטוחה שהקב"ה מאוד שמח בו. המכתב שלך עצמו והרצון שלך להתחבר כבר הם האבלות בעצמה. זה היה מספיק חשוב לך כדי לשבת ולחשוב על זה, להצטער על זה ואפילו לטרוח ולבקש מענה. זה בעצמו מה שהקב"ה רוצה מאיתנו. שאפילו אם הלב אדיש, אנחנו כואבים את האדישות הזאת. אני חושבת שמה שמצופה מאיתנו היום זה ללמוד ולנסות להבין. וככל שנבין יותר, אני חושבת שבאופן טבעי גם נתחבר יותר רגשית, אבל זה בסדר גם אם לא.

כשאנחנו חושבים על המצב של העולם, ועל כך שהוא עדיין לא עומד בתיקונו אנחנו יכולים לחשוב על המלחמות הרבות, על המחלות הקשות שאנשים סובלים מהן… על העוני והעליבות של חלק גדול מהאנשים בעולם. על כך שאנשים רבים רוצים להקים בית ולא מוצאים בן זוג או רוצים להביא ילדים וקשה להם… אלה הם תוצאה של הסתר פנים של הקב"ה איתנו, כיוון שהעולם עדיין לא הגיע למצבו המושלם.

אבל מה זה הארת פניו של הקב"ה? האם הארת פניו זה עולם ללא מלחמות? עולם שמתנהל בהרמוניה, שבו לכולם יש מספיק אוכל וכסף למה שהם צריכים? שאנשים בו כולם בריאים ומחוייכים רוב הזמן? שלכולם יש זוגיות בריאה וילדים שהולכים בדרכם? כן, אבל לא רק זה. אלה שאיפות אנושיות טובות וגדולות מאוד והלוואי שנגיע אליהן. אבל צריך לדעת שהן רק חלק מהארת הפנים של הקב"ה. לקב"ה יש תכניות הרבה יותר גדולות בשבילנו. עולם מתוקן שבו הקב"ה מאיר את פניו איתנו הוא עולם שבו הקב"ה נוכח בצורה גלויה. עולם בו לעם ישראל יש תקשורת ישירה איתו ורואים, ממש רואים בחוש שהוא מנהיג את העולם לתכנית אחת של הטבה.

אנחנו צריכים לדעת שהדרגה הכי גבוהה שיהודי יכול להגיע אליה היא לא רק להיות אדם חכם מאוד. היא לא רק להיות רב גדול. אלא להיות נביא. להיות בקשר ישיר עם הקב"ה. היום אנחנו חיים עם ההבנה שה' נמצא בקרבנו ומשגיח עלינו. מי שלומד את דרכי ההנהגה של ה' איתנו יכול להבין בשכל למה דברים קורים, ואולי לפעמים להרגיש שה' איתו. אבל הכל דרך השכל ובדרך מאוד ארוכה ועם מעט מאוד תוצאות נראות לעין. אנחנו צריכים לזכור שאנחנו עם שבעברו כל כולו זכה לקבל נבואה- לדבר עם ה' פנים אל פנים ולהרגיש את זה (לדוגמא בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני). להקריב קרבן בבית המקדש ולהרגיש את ההתעלות הרוחנית מכך שחטאו התכפר לו. לראות את הניסים הגלויים שמתקיימים בבית המקדש ולדעת שה' איתנו בכל רגע. אנחנו עם שגם לעתיד לבוא, ולא עוד הרבה זמן נזכה ל"כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון". (אנחנו לא מבינים מה זה אומר עדיין, אבל תראי את ההתבטאות- היא מדברת על חוש הראייה, לא על לימוד מעמיק והבנה בשכל). זאת הדרגה האמיתית של עם ישראל. הדרגה הטבעית שלו. וכל זמן שהוא לא שם, הוא חסר את עצם מהותו.

עד כמה העולם בהארת פנים או בהסתר פנים? את זה אפשר להבין לפי המצב של ירושלים.

ירושלים היא העיר בה בחר הקב"ה להיות החיבור בין שמים וארץ. כל השפע שמגיע אלינו מגיע משם וכל התפילות עולות דרך שם. זה שער השמים. ואם בית המקדש בנוי סימן שכל העולם עומד נכון לקבל את ההשפעה האלוקית הזאת. ברוחניות ובגשמיות. ואם בית המקדש עדיין חרב סימן שאנחנו עדיין לא בתכלית. אנחנו עדיין לא במדרגה. אנחנו עדיין לא מגיעים למהות האמיתית שלנו. ועל זה אנחנו אבלים.

אבלות זה לא דווקא לבכות. זה אפילו לא דווקא להרגיש. אבלות זה אומר להבין שמשהו מהותי חסר. כשמתאבלים על אדם זה לא על כך שעכשיו חסר מישהו שימלא את התפקיד במקום העבודה שלו, או ישב במקום שלו. אנחנו מבינים שהאדם חסר. שמשהו בעולם כבר לא יהיה אותו הדבר כי חסר פה- עולם ומלואו. חסר משהו מהותי. החיים שלנו מתמעטים בכך שהוא חסר.

כך גם באבלות על ירושלים, זה לא רק שחסרות לנו מצוות שאותן נקיים כשבית המקדש יבנה בע"ה. אלא חסרה לנו המהות. התכלית האמיתית של העולם, והדרגה האמיתית של עם ישראל עדיין מתעכבת. בעצם החיים שלנו הם ממש לא אותם חיים, כי חסר פה עולם ומלואו. חסרה הדרגה הטבעית שלנו.

כשאנחנו מתאבלים, אנחנו עושים מעשים שמעידים עלינו: "אנחנו אמנם מתנהגים ביום יום כרגיל, אבל דעו לכם שאנחנו יודעים שמשהו בלתי נתפס חסר לנו ואין לו מילוי". אז במהלך השנה אנחנו מתנהגים כאילו הכל כרגיל, אבל בשלושת השבועות יש לעם ישראל הזדמנות להראות במעשים שלו: "אל תראו אותנו ככה… חסר לנו הדבר הכי חשוב, הכי מהותי בחיים שלנו – שזה הקשר החי עם הקב"ה. הארת פניו והשגחתו הגלויה עלינו".

זה נכון שמאוד קשה לנו להרגיש את זה היום. אבל בזה שאנחנו עושים את המעשים האלה שחז"ל קבעו לנו אנחנו בעצם לא עוברים לסדר היום. תחשבי, עם שלם לא עובר לסדר היום. במשך 3 שבועות בשנה, כל שנה, כבר כמעט 2,000 שנה העם שלנו אומר "אפילו שאנחנו כבר לא מרגישים את זה, אנחנו מבינים שהדבר הכי חשוב לנו חסר לנו". ובכך ממש אנחנו מקרבים את הסיום של המצב הזה. כי אנחנו מעידים על כך שאנחנו לא מקבלים אותו, ושלא שכחנו שיש לנו שאיפה הרבה יותר גדולה מהשאיפות האנושיות שלנו.

תודה רבה שהעלית את הנושא החשוב הזה כאן. זה יפה מאוד שאת לא נותנת לדברים לעבור לידך. אם יצא לך לשמוע שיעור מוקלט של הרב אריה שפירא מירושלים (מלמד במדרשת נתיב בינה) זה יעזור לך להבין עוד לעומק. (אולי אוכל לעזור לך במציאה של שיעור כזה).

אני מקווה שבע"ה כולנו נדע, ממש נדע בחוש מה היה חסר לנו כל השנים האלה ועל מה התאבלנו, כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו.

עינב.

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן