שלום לך,

בני אדם שונים זה מזה. יש אנשים שיכולים לחיות חיים שלמים בלי לשאול את עצמם יותר מדי שאלות. הם נולדים לתוך מציאות מסויימת, משתלבים במסגרות הרעיוניות והפרקטיות שלה ופשוט זורמים בשטף החיים. אבל יש אנשים שמתבוננים בעולם, מזהים חוסר התאמה בין מרכיבים שונים בהוויה שלהם ושל סביבתם ושלוות נפשם נפגעת. קשה להם עם חוסר ההתאמה הזה והם מבקשים ליישב את התמיהות והסתירות שהם רואים. כאשר עולם כמנהגו נוהג נוטים רבים יותר ללכת בדרך הראשונה, אולם אירועים משמעותיים, חריגים ולא מובנים מהווים כר פורה לשאלות ולרצון להביא את הידע ואת האמונה שלנו להרמוניה.

וכאן אשאל שאלה ואבקש תשובה כנה. האם את באמת מעלה על דעתך שאפשר לדחוק את התמיהות הללו לאיזו מגירה ולהניח שהן תשארנה שם בשקט? האם את באמת חושבת שהמחשבות יאותו להידחק למגירה, לשבת בשלווה בחשכה ולהפסיק להטריד אותך? קשה להאמין שזה יקרה. "אין אדם שליט ברוח לכלוא אל הרוח", וסביר יותר שהמחשבות הללו ימשיכו לנוע בחוסר נחת במגירה, להרעיש ולהזכיר לך לעיתים קרובות על קיומן. ככל שתדחקי לשם יותר הרהורים כך ייעשה להם צפוף במגירה וההתפרצות שלהן החוצה עלולה לקרות בצורה הכי לא בריאה ובזמן הכי פחות מתאים. קצת כמו צנרת שיש בה נזילה קלה שאם יתעלמו ממנה היא תתפוצץ כליל (על פי חוק מרפי הידוע לשמצה) בצורה המזיקה ביותר וכאשר אין להשיג אינסטלטור גם בעד משקלו בזהב.

ומעבר לכך, האם נכון להתייחס אל התחבטויות כאלה רק כאל ניסיון מר שהקב"ה מעמיד אותנו בו ושאנו צריכים להילחם להשתיק את הקולות המנקרים הללו? הקב"ה ברא את העולם, ברא אותנו, ברא יצר טוב ויצר רע, וברא אירועים שגורמים לנו לחשוב. אני נוטה לדעה לפיה עלינו לאמץ בחום את ההזדמנויות הללו כדי להעמיק, להתקדם ולהשתפר. זוהי הדעת שהקב"ה נתן בנו ושהוא מצפה מאתנו להשתמש בה.

אז האם לחשוב ולשאול? בהחלט. אבל צריך לדעת איך לשאול ובעיקר איך להתנהל לאורך הנתיב המפותל של הבירור.

כשנכנסים לתהליך חשיבה הכלי הראשון שעלינו לקחת עמנו לדרך הינו ענווה. האם אני בטוח שיש לי את היכולת לאסוף את כל המידע הרלוונטי, לנתח אותו בצורה אובייקטיבית לחלוטין, להבדיל תמיד בין עיקר לטפל ולהגיע למסקנות חותכות ללא שום הטייה אישית? כמה פעמים הייתי בטוח לחלוטין בדעה מסויימת ולאחר כמה שנים מצאתי את עצמי סבור אחרת? יש אנשים שמדברים תמיד בנחרצות. הכל ברור להם, אין שום ספיקות והם אינם נרתעים מלהביע דעה מגובשת גם בנושאים שרמת הידע שלהם בהם שואפת לאפס.

הייתי ילד בזמן מלחמת שלום הגליל, ובהפסקות היינו מתגודדים סביב המפה ומנסים להבין איפה עומדים כוחותינו מול כוחות האויב. אני זוכר את שאט הנפש שלנו, ילדים בני 13, מהטפשות של הרמטכ"ל. כל שהוא צריך לעשות הוא להצניח כוחות בנקודה זו וזו, להסתער בטור משוריין מציר אחר ולחסל את ההתנגדות ובא לציון גואל. נדנו בראשינו לחוסר המזל של מדינת ישראל שקוללה ברמטכ"ל שלא מבין את מה שאפילו ילדים בני 13 מבינים… לצערי אני מוצא את עצמי לפעמים בגיל מבוגר צועד באותה דרך מגוחכת ומביע דעות כלכליות, בטחוניות ואפילו רפואיות ללא שיש לי ידע אמיתי בנושאים הללו. גם כשיש שאלות צריך להבין שאנו חיים בעולם מורכב ושלא תמיד יש לי יכולת לרדת עד תכלית הדברים. ענווה.

ויש לנו גם פריבילגיה נהדרת – מותר להשאר ללא תשובות. אם אני רואה צדיק ורע לו, אנשי תורה וחסד שהלכו לעולמם כתוצאה מוירוס הקורונה, אינני חייב לחפש את הסיבה לכך. "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" גם כאשר אינני מבין את הדרכים הללו. אסור להתעלם מצרות שבאות לעולם ואם את מגיעה לתובנות לגבי התנהלות הקב"ה בעולם ולתשובות שמספקות אותך אז מצוין. אבל אין שום בעיה להשאר בשאלה. אני משתמש במכשירים אלקטרוניים שאין לי מושג ירוק כיצד הם פועלים אבל אני סומך על המהנדס שבנה אותם. אם אני רואה עולם מורכב, חידתי ומופלא אני מבין שיש מנהיג לבירה גם אם לא תמיד אני מבין את דרכיו.

למה היו רבנים שהורו להמשיך ללמוד בישיבות? אני יכול לספק כמה תשובות אפשריות ויתכן גם שאסיק מסקנות לעתיד מתוך המחשבות הללו, אבל צריך לדעת להפריד בין עיקר לטפל, בין ציפיות ריאליות לבין ציפיות שהן תוצר של תעמולה מופרזת.

לסיכום אני מציע לך להתבונן, לחשוב, לשאול ולגבש דעה. אבל תמיד מתוך ענווה ומתוך עין טובה שמנסה לראות את הצדדים החיוביים ולחפש לימוד זכות.

בברכה,

גרשון

[email protected]>