בס"ד

שלום לכותבת היקרה

וואי, מצב ממש לא נעים. מורה עם כוונות טובות שבעצם הופכת למטרד.. מה עושים?!

טוב ששתפת ופנית להתייעצות, אני מקווה בע"ה שדבריי יקלו על ההתמודדות שלך.

אני מתנצלת על העיכוב בתשובה, הימים עמוסים אך היה חשוב לי להתייחס לשאלתך במלוא תשומת הלב הראוי לה.

זה לא נעים בכלל כשמישהו אחר מתחיל לשים לב אלינו יותר מכפי שהיינו רוצים, זו חציית הגבולות האישיים שלנו ולכן אני יכולה להבין את תחושת הלחץ וההטרדה שאת חשה בגלל זה. היא אמנם "לא עשתה כלום ולא פגעה" אבל ברמה הרגשית היא חצתה גבול, בלי לדעת אפילו ובטח שלא מתוך רצון לפגוע חלילה ,אלא להפך מתוך רצון לעזור.

תיארת את עצמך כילדה שמקשיבה למורות, יכול להיות שהכבוד שלך לסמכויות מקשה עלייך למצוא את הגבולות והמילים להציב אותם. אני שומעת שעולה פה צורך שלך בהגנה, בפרטיות, אולי גם בעצמאות קצת, אל מול אותה מורה.

אולי היית רוצה שהיא פשוט תראה אותך כמו כולן? או יותר נכון- פחות תראה אותך? וזה בסדר ולגיטימי. וחשוב מאוד שאת קשובה לרגשות שלך ואת מנסה לעזור לעצמך. כרגע מה שעשית באופן טבעי היה להימנע ממה. הרצון שלך לא להתקל באדם שאת חשה ממנו חדירה לפרטיות הוא תגובה בריאה למצב, כפתרון זמני. ואני רוצה שננסה לבחון יחד את האפשרויות שיש לך כדי להגן על הפרטיות שלך ולהרגיש בנוח בביה"ס, הרי לא ניתן להעלים אותה, אבל אני מאמינה שיש כמה וכמה דרכים בהן תוכלי בע"ה להציב גבולות בצורה מכבדת. כי לכל אדם יש דברים שירצה לשתף אחרים ודברים שירצה לשמור לעצמו. לכל אחד יש את הזכות לבחור במה הוא רוצה לשתף ובמה לא, ואת מי, ומתי, כמה למה ואיך… ושם להציג את הגבול שלו. חשוב שנזכור, שמן הסתם למורה שלך יש כוונות טובות, אכפתיות ורצון להיות שם אם חלילה יש קושי. אבל את לא מעוניינת בעזרה הזאת, וזה בסדר. רק שהיא לא יודעת את זה!. אולי בת אחרת היתה דווקא שמחה על תשומת הלב וההתעניינות, רואה זאת כאכפתיות ודאגה. אבל את פשוט חשה שחודרים לך לפרטיות וזה מציק ומעיק עבורך. ולכן גם תחושת הלחץ והרצון להימנע מחברתה.

באופן כללי יש מושג שנקרא "מוגנות". זה אומר- שאם את מרגישה לא נעים מאדם כלשהו, ולא משנה למה, אם את מרגישה צורך להגן על עצמך, על גופך או על הפרטיות שלך- חשוב לעשות שלושה דברים: 1. להגיד "לא". 2. לברוח. 3. לשתף אדם מבוגר שאת סומכת עליו. והנה, עשית את שלושת הדברים. 1. אמרת בליבך "לא" וגם כאילו אמרת לה "לא" בעצם זה שלא שיתפת אותה. 2. ברחת, את מנסה להתחמק ממנה.. 3. ופנית להתייעצות עם חברה ואח"כ פה באקשיבה. וזה נקרא מוגנות. להגן על עצמך כשאת חשה צורך בכך. את אמיצה וקשובה לעצמך ואלו כוחות נפש חשובים ויקרים!.

אז מה עושים איתה עכשיו?! שנה שלמה בפתח, כמה אפשר לברוח? וזה גם לא פתרון!. נכון..

אז נתקדם שלב שלב-

1. קודם כל חשוב שאת מודעת עכשיו למה נעים לך ומה מציק לך. זה שלב ראשון בהצבת הגבול. להיות מודעת בכלל לגבולות שלנו מבחינה רגשית.

2. השלב הבא, חשוב שתזכרי שזו זכותך המלאה להחליט מה נעים לך ומה לא, ומותר לך לפעול כדי לעצור התעניינות יתר. מותר לך להגיד "לא" ליחס או לעזרה שאת לא מעוניינת בהם. תמיד.

3. שלב שלישי, לשוחח עם אותה מורה. ו.. כן. זה לא נעים. אבל עדיף שיהיה פעם אחת לא נעים, מאשר שנה שלמה של לא נעים ולחץ והסתגרות ובריחה… ואת לא חייבת ישירות. את לא רוצה לפגוע בה אבל בנתיים את נפגעת. ויש דרכים לפתרון:

* פניה ישירה- הייתי מציעה שתשוחחי עם המורה עצמה. אם כי אני לא בטוחה עד כמה תרגישי בנוח, אבל זו האפשרות הטובה ביותר. זה ידרוש ממך אומץ . בעוד מס' שורות אפרט מה חשוב שיהיה בשיחה שכזו וגם יכול לעזור שהיא לא תפגע.

* מכתב- אם קשה לך בשיחה אז תוכלי לכתוב לה מכתב מכבד שיבהיר את בקשתך.

* הורה/ אחות/ חברה/ דמות קרובה- בגלל שאת צעירה בגילך וגם קיימת אי נעימות מול המורה כסמכות, שנמצאת בעמדה של כוח מעלייך במובן מסויים. אם ממש קשה לך לפנות ישירות, תוכלי לשתף בת משפחה או כל דמות משמעותית אחרת בחייך, מישהי בוגרת יותר שאת גם סומכת עליה ושתוכל לשוחח עם אותה מורה. ושתסביר לה. אם אין כזו, גם חברה יכולה לעזור.

ומה העקרונות שחשובים שיהיו בשיחה כדי שהיא לא תפגע, וכדי שגם את לא תפגעי?

חשוב שתסבירי לה (או מי שישוחח עם המורה) שאת מאוד מעריכה את האכפתיות שלה ואת מבינה שהיא רוצה לעזור אם יש קושי חלילה, אבל ב"ה את בסדר ואם תרגישי צורך לשתף או אם תצטרכי עזרה כלשהי אז את יודעת שהיא פה בשבילך ואם תרצי את תפני בעצמך. את יכול לומר שיש ילדות שאולי צריכות שישאלו אותן ויתעניינו יותר, אבל את לא לא כלכך מרגישה בנוח עם זה ואת לא מתביישת אם תרגישי צורך אז תפני בעצמך. ושוב לסיים בתודה רבה והמון הערכה להתעניינות. אבל הכל ממש בסדר ואין לה מה לדאוג. זה בגדול חשוב שיהיה בשיחה. כמובן את יכולה לחשוב על נקודות נוספות/אחרות.

ולסיום, אם את כבר מתמודדת עם המצב, זו הזדמנות למודעות עצמית לחיים, גם כחלק מתהליך ההתבגרות:

לא סיפרת הרבה על עצמך, אבל כן כתבת שהתחלת להסתיר יותר מכולם גם מהמשפחה. אני עוצרת לרגע ושואלת, האם גם בביתך את מרגישה חדירה לפרטיות מאחד מבני המשפחה?. אם כן גם שם להציב גבול בצורה מכבדת באותה הדרך. אם לא, אז דווקא חשוב לחזק את הקשר איתם.

בנוסף, אני רוצה שתשימי לב שאת בגיל ההתבגרות, את מן הסתם חווה שינויים וגדילה גם מבחינה גופנית וגם מבחינה רגשית ודרכי החשיבה שלך משתנות, כי את גדלה וגופך ונפשך מתכוננים לחיים הבוגרים יותר. לכן גם הצורך בפרטיות ועצמאות ברור לגמריי והוא חלק בריא מהגדילה שלך. יחד עם זאת, כן חשוב שתהיה לך דמות אחת לפחות בחיים, מישהי שתוכלי לסמוך עליה ולשתף אותה במידה ותתקלי בקושי או במצוקה כלשהי. זה לא נושא השאלה אבל אני בכל זאת שמה את הנקודה הזו, כי הסתגרות והסתרה מכולם עלולה לשים אותך במצב בו אם תצטרכי באמת איזושהי עזרה או אם חלילה באמת תהיה איזו מצוקה ,אם לא יהיה לך את מי לשתף את עלולה למצוא את עצמך מתמודדת לבד, ולפעמים תמיכה ושיקול דעת של אדם נוסף ואולי בוגר יותר יכולה לעזור. החברות תופסות חלק יותר משמעותי בחיים בגיל הזה. גם חברה טובה זו אופציה.. העיקר לא להשאר לבד לגמריי.

אסיים בנקודה נוספת, הרגישות שלך להיותה אלמנה מעידה על טוב ליבך ועדינות הנפש שלך, ואלו מידות טובות מאוד. את לא רוצה לפגוע בה חלילה. האם קורה לך במקומות נוספים שאת כלכך מתחשבת באחר שאת לא רוצה לפגוע, ואז בעצם יוצא שאת נאלצת לוותר על עצמך ובעצם את זו שנפגעת? אם כן, אני מציעה לקחת את המקרה הזה כמקום להתאמן על היכולות שלך להציב גבול ולהיות נאמנה למה שטוב ונכון לך. ותזכרי תמיד את הכלל, עדיף לא נעים פעם אחת (כשמציבים את הגבול) מאשר לא נעים הרבה פעמים (כשהאחר חוצה את הגבול שלנו).!

לכל שאלה אני כאן בשמחה,

שנה טובה ומתוקה, במלא מובן הברכה!

טליה נ.

[email protected]