בס"ד

שלום שואלת יקרה,

את מעלה נקודה חשובה שנוגעת לחייך ברובד העמוק ביותר. לבחור בן זוג זהו לא מעשה של מה בכך. בשאיפה, זוהי בחירה שנעשית פעם אחת בחיים ולכל החיים. השאיפות והתקוות שלנו בזוגיות הן למקסימום – של חיבור, קשר, ביטחון, הבנה, שותפות… אך למרות החשיבות העצומה של ההחלטה, אנו נאלצים לעשותה, לרוב, לאחר הכרות קצרה ולא מעמיקה וללא נתונים מספיקים. מעבר לכך, גם אם היה לנו זמן ללא הגבלה ואפשרויות רבות יותר להכיר את המועמד להיות בן זוגנו לחיים, ספק אם היינו יכולים להגיע לרמת ביטחון כזו שנוכל להחליט בצורה מושכלת 'לסגור'. מי מבטיח לנו שקיבלנו תמונה מלאה? שבדקנו בצורה מושכלת מספיק? שיש לנו יכולת לחזות את הזוגיות הזו בתוך ניסיונות החיים? המסקנה המתבקשת היא – זה בלתי אפשרי! נראה שלא נוכל להיות בטוחים במאה אחוז שנבחר את האדם שאיתו חיינו יהיו כפי החלום שחלמנו.

אם כך, מה עושים? איך נוכל לסכן את גורלנו בבחירת האדם הלא מתאים? האם זה נכון לבחור בחירה שאולי תיקח אותנו למקום שונה מהאידיאל שבנינו לעצמינו?

התשובה הפשוטה היא במה שנאמר בחז"ל – "מהשם אישה לאיש". לא אנחנו קובעות וגורמות לזיווג שלנו להתרחש אלא הקב"ה מזווג זיווגים. עיקרון זה נמצא שוב ושוב בתנ"ך וודאי שאיני מחדשת לך בזה דבר. אני מזכירה דברים ידועים כדי להגיע מזה להמשך שאלתך שהוא החשוב כאן.

אנחנו מבינים בשכלנו שזיווגנו נקבע עוד לפני שנולדנו וכעת מה שנותר לנו לעשות הוא למצוא אותו ולהתחתן. ההבנה הזו לכאורה אמורה לפתור לנו את כל הבעיות אבל בפועל זה לא קורה כי לפי כללי המשחק בעולמינו, המציאות היא של הסתרה. המיועד לנו לא נושא שלט שאומר שהוא בן הזוג שלנו. עלינו למצוא אותו ולהחליט שזה הוא בלי שנקבל על כך גושפנקא מאלוקים. המעניין הוא שדווקא המרחב המעורפל הזה שבו עלינו לחפש ולהחליט מיהו המיועד לנו מאפשר לנו לגדול ולפתח את האישיות שלנו שאיתה בהמשך נתחבר לבן הזוג.

כאן נכנסת, בדיוק במקום, השאלה שלך שהיא בקשת הכוונה למקום פנימי מוכן ושלם יותר בתוכך. בדברייך את מביאה, בכנות מרגשת ונוגעת ללב, את עצמך. את מגדירה את עצמך כטיפוס פחות משתף ואולי קצת מופנם. גם עם הקרובים לך יש מקום בתוכך שאליו לא תתני להיכנס. את מבינה שכדי להגיע לקשר חי ובריא, אמתי ועמוק, תצטרכי לחשוף מקומות בך שלא נגע בהם אף אדם. כל זה שם אותך בין הפטיש לסדן כי מצד אחד, זוגיות טובה וקשר אמתי זה הדבר הכי חשוב לך בחיים ולא תסתפקי בפחות מהטוב ביותר ומצד שני, את מבינה שכדי להגיע למקום הזה את צריכה לעשות דבר שמעולם לא עשית וכנראה שהוא בין הדברים שהכי קשים לך בעולם – לחשוף את אותם מקומות. זהו פלונטר רציני שאת לכודה בו ואת מזהה, במודעות הגבוהה שלך, את הדרך שלך להתחמק. את נמנעת מלשחרר אחיזה, מלהרפות ומלחוות את הפגישה בפשטות, כשהחלק האחראי לכך, הנפש, לא משתף פעולה. מי שנמצא בפגישה, בעיקר, הוא החלק שבוחן ובודק את הסיטואציה מבחוץ וממילא לא מתחבר לזולת.

את יודעת מה מזכירה לי התמונה שאת מביאה? זה כמו מבוגר וילד שאמורים לבוא ביחד לפגישה. המבוגר הוא זה שאחראי לומר את הדברים הנכונים ולפעול מתוך שיקול דעת כדי להשיג את המטרות של הפגישה. הילד אחראי על הזרימה והחיבור, על השחרור ועל הכיף. למבוגר יש אחריות להשגת היעדים ומטבעו הוא ענייני ויבש ואילו הילד אינו רואה מעבר לכאן ולעכשיו והוא במצב של הוויה פשוטה שיש בה חיות וחוויה. המבוגר והילד הם צוות. שניהם חשובים להצלחת הפגישה. אם אין הערכת מצב וחתירה ליעדים, הפגישה לא תשיג את הברור השכלי לגבי קיומה של התאמה. אם אין הוויה פשוטה וחיות, לא נוצר חיבור. כלומר, לא מתאפשר לזוגיות להתחיל להתרקם וכך אי אפשר לבחון אם יש פוטנציאל לחיבור שילך ויגדל בעתיד, יותר ויותר.

אצלך, נראה שהמבוגר השתלט על מהלך העניינים והילד(ה), כרגע, לא מאוד משתפת פעולה. במחשבה שלך, שכשיגיע המיועד לך, זה פשוט יקרה, יש היגיון. ייתכן שכשיגיע המיועד, הילדה שבך תתעורר ותביא את עצמה לגמרי. השיחה תזרום. תרגישי בנוח ותהיי בטוחה לספר על עצמך יותר. תיהני מהפגישות וייתכן שתרגישי כ"כ בטוחה שתרצי לחשוף מעצמך יותר.

זה בהחלט ייתכן ויחד עם זאת, כדאי ומומלץ לעזור לילדה הסגורה שבתוכך להשתחרר, כמובן למען הזוגיות שתמצאי ותבני אבל לא רק. הכוונה היא לחזק את הקשר וליצור מערכת יחסים של אמון וקרבה בין שני רבדים שבתוכך – הילדה שבך והדמות הבוגרת, שכרגע די מרוחקות זו מזו. כרגע, המצב, שנראה, מדברייך הוא שחלק הילדה שבתוכך חתום ונעול. את מבינה בשכל (החלק הבוגר, השקול והנבון) שחשוב להיות משוחררת וליהנות מהרגע אבל כמו שאי אפשר לצוות על ילדה אמיתית "תיהני! תשמחי! תשתחררי!" ולצפות שרק בגלל שאמרנו לה זאת, זה יקרה, כך גם הילדה שבך לא מופעלת ע"י הוראות.

מה ישפיע עליה?

קשר הולך ונבנה של אמון. זוהי מערכת יחסים פנימית בתוכך, בינך לבין עצמך, בין החלק הבוגר (הרוח) לבין החלק הילדי (הנפש). את מבינה שכל מערכת יחסים דורשת השקעה של זמן ותשומת לב ואנרגיה של מחשבה ורגש. כל מערכת יחסים מוזנת וצומחת מהתעניינות כנה, אכפתיות, הקשבה, רצון להבין את הזולת השונה, קבלה נטולת שיפוטיות. את זה בדיוק צריך להשקיע בקשר שלך עם הנפש שלך, הילדה המסתגרת שבתוכך. את לא צריכה לדחוק בה. פשוט תתחילי לדבר איתה. תתענייני בה. תביעי כלפיה אכפתיות וחום.

איך?

קודם כל חשוב להגדיר ולזהות את שני הרבדים האלו שבך. החלק הילדי הוא ילדה נטו – רגישה, פגיעה, זקוקה לביטחון ואהבה, חווה את הרגע עד הסוף. לפעמים שמחה עד הגג ולפעמים עצובה עד התהום, יצירתית ומשתובבת, מחפשת אישור, מופעלת ע"י צרכים. הדמות הבוגרת היא מבוגר במלוא מובן המילה – שקולה, אחראית, רצינית, יציבה, רואה למרחוק, מופעלת ע"י ערכים ויעדים.

אח"כ, חשוב לשים לב מתי הילדה שבך מופיעה או פשוט להזמין אותה לבוא. הסימן שהיא הופיעה זוהי תחושת קווטש פנימית. כמו לדובב ילדה מסוגרת, חשוב לפנות אליה עם המון סבלנות, רוך, חום ואהבה. תשאלי מה שלומה, תביעי כלפיה אהבה ונאמנות, תתני לה תחושת ביטחון, תהיי שם בשבילה. כך מתחילים ומשם מתגלגלים לאן שזה לוקח, כשהרעיון המרכזי הוא בניית קשר ארוך טווח. תתרגלי לנהל שיחות בין שני החלקים האלו ותראי איך שניהם משתנים. תנסי להגיע לשיחות שבהן הילדה משתפת אותך באותם מקומות שעד עכשיו לא פתחה בפני איש. אל תדחקי בה אבל תהיי שם בשבילה בעקביות. אני מאמינה שלא יארך הזמן והיא תיפתח בפנייך, מרצונה החופשי. עד כאן בקצרה ומכאן פשוט תגשי לעבודה. לא מספיק לקרוא את הדברים ולהסכים להם עקרונית. צריך להתחיל ולדבר איתה, בשקט, בינך לבין עצמך. ככל שהקשר בין שני חלקים אלו שבך יתחזק כך תחושי את השינוי שחל בך לאט ובטבעיות.

לגבי העניין של הרושם, תשובתי היא אותה תשובה ואני מקווה שזה לא כמו מנתח שלכל שאלה רפואית יאמר שניתוח הוא הפיתרון או רופא עור שלכל בעיה ייתן קורטיזון ().

אסביר את כוונתי. כנראה, שהרושם הטוב שאת עושה מגיע מהחלק הבוגר המפותח שלך ויש בזה אמת וזה חשוב. לעומת זאת, הרגשתך הפנימית שונה מאוד. בתוכך את הילדה הקטנה, החלשה, השברירית שלא מרשה לעצמה להיות היא. כשתחזקי את הקשר בין שני חלקים אלו שבך ע"י שיח קבוע, פתוח, מכיל וקשוב – הפערים יקטנו. זה יקרה כי הרוח תרד קצת ממרומי ה"נכון", ה"ראוי", ה"חשוב" ותיתן יד לילדה שמרגישה חסרה וזקוקה לאישור. כך תוכלי לבוא לפגישות כשכל אחד משני חלקייך מכוון אל השני – הבוגרת מובילה וקשובה לילדה והילדה יותר משוחררת ומביאה את עצמה. אני מאמינה שזה יעזור לך פחות להתעסק ברושם ובהשלכות האפשריות שלו ולהיות פשוט את. מי שאת זו בדיוק מי שצריכה להיות בפגישה עם חלקייך הבנויים וגם עם אלו הרגישים, החלשים והלא מושלמים. כמובן שאת מחליטה עד כמה את נותנת לילדה לדבר בפגישה ועד כמה לבוגרת, לפי המצב.

מאחלת לך הצלחה רבה בשידוכים בפרט ובחיים בכלל

פנינה