יקירה.

את האמת? לא הרגשתי מסוגלת "לענות" לשאלה שלך. קוראת את מעט המילים שאת כותבת  על הכאב שמלווה אותך ואת חייך, ותוהה לי, אם את זקוקה לתשובה במילים, ואולי – אולי אם הייתי מושיטה לך יד חמה, אם היה אפשר לחבק אותך חיבוק פשוט, זה היה מתאים יותר כאן. חיבוק, שנוגע בכאב שלך, מנסה  לשאת אותו ביחד איתך, ולו לרגע או שניים.

במקום "לענות" לך, הייתי רוצה להקשיב לך. להקשיב לכאב שמלווה אותך מאז שאת בת שבועיים, להקשיב איתך לצליל הדלתות שנטרקות לך שוב, ושוב, לנסות לחוש קצת, את פצעי הצביטה שהן משאירות עלייך.

הייתי רוצה פשוט, להיות איתך. אפילו קצת.

תסכימי לפתוח לי דלת?

אבל שאלת מה ריבונו של עולם רוצה ממך. מה הקטע. ואפילו תשובה אין לי עבורך. מה ריבונו של עולם רוצה ממך? אולי, אולי כדאי שפשוט תשאלי אותו את זה? ככה, פשוט, תשבי ותספרי לו על ההתמודדויות מגיל שבועיים, על הדלתות שנטרקות ונסגרות, על הנסיונות שלך בכל זאת, להאיר פנים, להיות מקצועית ולהתייחס יפה. ולשאול אותו – אבל רבונו של עולם – מה אתה רוצה ממני?

אולי, איכשהו, תתגלה לך התשובה? ואם לא ממש תשובה, לפחות אמונה כזו, שתאיר לך בדרך?

אני יכולה לספר לך על יוסף שנזנח מאחיו והושלך לבור ולכלא  והורחק מאביו ומתה לו אימו כדי להוביל את עמישראל להיותם עם.

אני יכולה לכתוב מילים יפות ונכונות, על דוד , מלך ישראל, שעבר כורי היתוך ודלתות נטרקו בפניו ללא הרף. שאחיו שלחו אותו להיות רועה צאן על מנת שימות – כפי שמספר המדרש, ועונה והושפל ונרדף ונרמס, ודווקא מכל זה צמח להיות מלך ישראל.

יכולה למצא עוד דוגמאות, מפעימות ומרוממות ומרגשות על ייסורים מחדדים שמאירים את הנשמה ומובילים אותה לתכליתה.

אבל יש בי חלק אחר, שרוצה לכתוב לך בפשטות בסיסית יותר. ככה, מתוך מקום שנוגע בכאב שלך.

יקרה, לכי לדבר איתו. בדיוק בדיוק על זה. כמו עם חבר טוב, כפי שאומר רבי נחמן מברסלב.

תקופה מסויימת  עבדתי עם חולי סרטן. יום אחד פגשתי את ליאור. ליאור היה בן חמישים, בערך, חולה בסרטן מפושט.  פרוד מאשתו, ילדיו בחו"ל ומתנכרים אליו כמעט לחלוטין. הוא ראה אותי, אשה חרדית וביקש לשאול "למה? למה זה מה שקורה לי? כל חיי השתדלתי לעשות טוב לאנשים, לתת צדקה, להיות איש טוב, דואג גם לאיכות הסביבה. למה אלוקים עשה לי ככה? אני לא כועס עליו, מה פתאום שאכעס? הכעס יחזור רק אלי. אבל למה? נו, טוב, אין מה לעשות ובשביל מה לכעוס. אני לא כועס, חס וחלילה. על מי אני אכעס? את מי אני אאשים, את אלוקים? ההורים שלי היו בשואה. לפני כן הם היו גם, יהודים טובים, כאלו שרק רצו לעשות טוב לכולם ופתאום הגיעה עליהם השואה והחריבה את עולמם. הם, עזבו אותו, אבל אני – אני לא עוזב אותו כי מה ייצא לי מזה. אני אפילו לא כועס עליו".

הצעתי לו, שבבקשה, ירשה לעצמו לכעוס. ירשה לעצמו לספר לרבונו של עולם מה שהוא מרגיש מולו עכשיו, שלא יברח ויעלים את הרגש הזה שמציף אותו עד למחנק. שסותם לו את כל שרידי החיות ואת כל היכולות לאהוב, להתקרב. שיכעס אפילו, כן.

ליאור, שהיה גבר גבוה ושרירי ,והקרחת רק הבליטה את העיניים הגדולות שלו, הביט בי בעיניים שלפתע מלאו דמעות של ילד "את חושבת שהוא ימשיך לאהוב אותי אם אני אגיד לו שאני כועס?" את הדמעות שלי הסתרתי, אבל אמרתי לו שכן. שאני בטוחה, שהוא ימשיך לאהוב אותו, אם זה מה שהוא מרגיש אליו עכשיו, שיספר לו, פשוט את זה.

"את חושבת שבאמת הוא ימשיך לאהוב אותי" שאל שוב ליאור, ופתאום התחיל לבכות. זה היה שבוע לפני יום כיפור, והחמלה הגדולה עם הקירבה האלוקית הנוכחת הייתה כל כך סמיכה ונוגעת בחדר. רק הנהנתי שכן. רק הישרתי אליו מבט וביקשתי ממנו ש- כן.

והוא דיבר איתו. שבוע לאחר מכן סיפרו לי האחיות כמה הוא דיבר עם אלוקים, כמה הוא געה בבכי, ואיך שהוא ידע שהוא עומד ללכת מכאן, מהעולם הנעלם הזה, אבל עם חיוך של התפייסות ושל קירבה על שפתיו. הוא הלך, אבל עם נוכחות השם.

הוא, אולי, לא קיבל תשובה. אבל הוא קיבל בחזרה את הקשר. הוא קיבל בחזרה את הקירבה. הוא קיבל, שוב, את הנוכחות המורגשת, הנוגעת, של יד האלוקים בתוך כל זה.

מיכל, יקירה. מייחלת שייפתחו לך שערים, לא רק דלתות. שתקבלי, כאן, בעולם, שפע של טוב ושל אהבה ושמחה. מייחלת, שתרגישי את יד השם איתך, אוהבת.

ובדרך… הייתי כל כך שמחה שמישהי תתן לך יד. אם תפני אלי בפרטי, אוכל להפנות אותך, אם תרצי, למישהי מקצועית כזו או בכלל – לתת עוד מקום.

מקווה עבורך,

תמר ע.

[email protected]