שלום לך שואלת לחוצה ויקרה מאד!

תודה על המילים הטובות והחמות.

אז מה עושים עם הלחץ שאלת.

ובכן, שקראתי את שאלתך ועברתי על מילותייך, הרגשתי תחושות ממש פיזיות של לחץ. זה אכן נורא מלחיץ – עשייה מתוך מקום תמידי שאנחנו לא מספיקות, הרדיפה הזו אחרי רוח דמיונית או הערכה מהסביבה שלא תמיד באה, באמת מלחיץ, באמת מטביע ו"גומר" נפשית.

זה מאפשר לכל כך הרבה חוסר סיפוק, תסכול, אשמה ושנאה עצמית להיכנס ללב שלנו ולהרעיל אותו. התחושה זו שאני "לא מספיק" למרות שבחוויה שלי אנו מעניק ונותן מעל ומעבר היא קשה עד בלתי נסבלת. ליבי איתך, יקירתי, באמת!

אבל יש לי גם בשורות טובות?

לחץ אינו מצב נתון !!!

לחץ הוא תולדה של תפיסה מסוימת על המציאות. ייתכן ואם נשנה או נרחיב את התפיסה שלנו , הלחץ ייעלם או יפחת מאליו.

אינני יכולה לתת לך תרופת קסם ללחץ, אלא רק להציע לך מסגרת תפיסתית שונה, על מנת להקל מעלייך את הסבל שכרוך בתפיסות שנכפו עלינו ואינן תואמות את מבנה הנפש שלנו.

בנוסף, לחץ מגיע לעיתים מתחושה של מיקוד שליטה "חיצוני" ופחות ממיקוד שליטה "פנימי". במילים אחרות, לחץ הוא מילה נרדפת לתחושה שהמציאות, הסביבה, הדפוסים שלנו מנהלים אותנו ולא אנחנו מנהלים אותם כפי שצריך להיות.

אם כך , ייתכן והדרך הנכונה לגשת ללחץ, הוא ראשית לבחון את התפיסות שמובילות אליו, ושנית להחזיר את השליטה לידיים שלנו.

אציע לך מודל עם דוגמא לסיטואציה שסופה הוא לחץ.

ידידה מתקשרת אלייך כדי לשפוך את ליבה. ייתכן והתפיסה הבלתי מודעת שמניעה אותך לענות לה על אף העומס וחוסר הרצון הינה למשל: "אישה טובה / אדם טוב, הוא כזה שעושה חסד גם שקשה לו! שעוזר לשני גם שאינו רוצה".

תפיסות כאלה מתיישבות עמוק בתוכנו כבר משחר ילדותנו, ממסרים שהתת מודע שלנו קולט ללא הרף מהסביבה: מהחינוך בבית, ספרים, שיעורים חוצבי להבות ועוד.

המסרים האלו נטבעים בתוך דמנו ועצמותינו בלי שנדע שהם שם, מנהלים אותנו. אין בעיה למשל בתפיסה כזו בפני עצמה, אבל פעמים רבות היא מניעה אותנו, בלי שהיה לנו חיבור פנימי איתה, בלי שבאמת חקרנו האם היא טובה עבורנו, האם היא משרתת את תפקידנו כאן בעולם,

ושם מתחיל הסבל הפנימי של רובנו, הפער העוצמתי, בין תפיסות שהשתרשו בתוכנו , אך אינן מגיעות מחיבור או הבנה שלנו, לבין המציאות האינטנסיבית בשטח,

הפער הזה יוצר את הלחץ, את התסכול, את האשמה ואת כל משפחת הרגשות ההרסנית הזו.

התפיסה הזו שנתינה או חסד צריכים בהכרח להיות מלווים בתחושות של ויתור, קושי או סבל אופייניים לתרבות וחברות מסוימות, לעיתים רבות הן לא תואמות את החוויה האישית שלנו.

אינני יוצאת כמובן נגד חסד, מסירות, התחשבות או נתינה לזולת, אני פשוט טוענת שזה לא באמת חייב להיעשות ממקום שבו אני מוותרת על רצונותיי או צרכיי, למשל.

גם לגבי התפיסה הנוספת שתיארת, לגבי סוגיית "הלא מספיק טובה" בחייך. הרשי לי לערער רגע על התפיסה המוחלטת הזו: מי אמר שאת לא מספיק? כיצד בדיוק ניתן למדוד את זה? האם בכל סיטואציה שבה את שופטת את עצמך לחומרא את באמת מודעת לכל הנתונים, המצב הרגשי, הפיזי, האמונות התת קרקעיות, הדפוסים הלא מודעים שמנהלים אותנו? "מספיק טוב", זוהי הגדרה כל כך רחבה , כך שבאותה מידה שאת מחליטה שהוא לא מספיק טוב, הוא יכול להיות דווקא כן מצוין. את יכולה להתבונן על התפיסה שעומדת מאחורי זה : כביכול יש איזה טוב אחד , דיכוטומי לכל ייצורי העולם השונים מהותית זה מזה ויש לשאוף אליו. האמנם? אולי מדובר בטוב דמיוני שאף אחד לא בטוח מהו אבל עסוק כל חייו ברדיפה כואבת ומייסרת בעקבות רוח רפאים שיצרנו בעצמנו?

חשוב לי שתביני שלא מדובר במציאות אמיתית, אלא בתפיסה שלך אותה. המציאות היא שאת אישה ואמא ומתנהלת בצורה מסוימת. ההסתכלות שלך יכולה להשתנות ולשנות את חייך. במקום זאת אפשר לאמץ תפיסה גמישה יותר ומלחיצה פחות: אני עושה כמיטב יכולתי.

האם אני עושה כמיטב יכולתי להיות אמא טובה / רעיה נאמנה / וכו'? התשובה לזה אחרת לגמרי. תפיסה זו מגיעה ממקום חומל , אוהב ומכיל של עצמנו, של צלם האלוקים שבנו ובאופן אוטומטי גם פחות שיפוטי, הן כלפי עצמנו והן כלפי הסביבה, כי אולי נצליח להבין כי גם הם עושים כמיטב יכולתם במציאות הנתונים. למרות שנתתי שתי דוגמאות מתוך שאלתך, ארחיב עוד קצת על המונח של תפיסות ודפוסים.

מאחר ובני אדם הם יצורים מורכבים, תהליך קבלת ההחלטות והתגובות למצבים מגיעים מכמה רבדים. ראשית , ישנה אמונה שמושרשת בנו דרך הסביבה, החברה, המשפחה וכד', האמונות החזקות ביותר הן אלו שהתיישבו בתוכנו בגיל הילדות המוקדם, שכן לפעמים הן כבא הופכות לחלק כה משמעותי מאיתנו שאנו אפילו לא מבחינים שמדובר באמונה חיצונית ונפרדת מאיתנו, וזה פשוט ברור לנו שהכי נכון לראות את המציאות והעולם דווקא דרך המשקפיים של אותה אמונה. למשל: רק אדם שנותן ללא הרף ראוי לאהבה. מאחר וכל חיינו אנו רודפים ועסוקים בשאלת הערך העצמי שלנו, דהיינו כמה אנו שווים, האמונה הזו מביאה לרצף של תפיסות על המציאות, למשל בעקבות האמונה לעיל יכולות להתפתח תפיסות של נתינה בכל מחיר, גם על חשבון כוחות הנפש והגוף, זמן וכסף, משום שאדם לא יכול לשרוד ללא אהבה, ויעשה כל דבר שיעזור לו לקבל זאת. השלב האחרון הוא הדפוסים שלנו. הדפוסים הם ביטוי מעשי על פני השטח של התנהגויות הנובעות מאותן תפיסות, שלא בהכרח תמיד ידועות לנו, כלומר לא תמיד אנו מבינים מה מניע אותנו. למשל אישה יכולה למצוא את עצמה במירוץ אכזרי נגד השעון בניסיון לרצות את כל הסביבה שלה עד האחרון שבהם יהיה המחיר הפיזי והנפשי אשר יהיה, כי זה הדפוס שהיא מכירה. למרות שהיא מרגישה שזה גורם לה סבל, מועקה וכו', היא לא תשנה את ההתנהגות כי זה הדפוס שהיא מכירה. היא לא יודעת כיצד אפשר לנהוג אחרת. הבעיה שגם אם יבוא מישהו חיצוני ויעמיד אותה על טעותה, עד שלא תבצע עבודת מחקר מעמיקה יותר מהם התפיסות אשר מניעות את הדפוסים האלו, היא לא תצליח באמת לשנות לעומק ולאורך זמן את אורחות חייה. לאחר ההסבר הארוך הנ"ל, כל שאני יכולה להציע לך הוא באמת לנסות באומץ, בכנות, ביושר וללא פחד, לצלול מעט יותר פנימה, ולהבין את המניע העמוק יותר לתגובות שלך כיום, לדפוסי החשיבה וההתנהגות שמנהלים אותך. אינך חייבת דווקא לשנות אותם, אך ראשית יש הכרח להכיר אותם, לדעת אותם , להתבונן בהם, ואז להחליט "פניי לאן".

כמובן שיכלתי לתת לך סוללת עיצות פרקטיות לניהול זמן נכון, ארגון יעיל יותר של סדר היום וכו', אבל אני מניחה שקיים פה סיפור עמוק יותר שראוי להכירו. זה נכון ככלל, שתמיד כדאי לגלות מידה של גמישות אל מול המציאות, אבל כפי שטענתי קודם, גם גמישות היא תנועת נפש שמבוססת על תפיסות מסוימות כיצד יש להסתכל על המציאות, על כן מי שרק מנסה להתנהג בגמישות בלי שזה מגיע יחד עם תפיסה תואמת עלול רק לסבול מכך. הרעיון להיות מחוברים אוטנטיים לעולם הפנימי שלנו, ומשם לפעול. אין זה תהליך של יום או יומיים , זה מסע חיים! אך לעניות דעתי, משתלם ומרתק מאין כמותו, משום שדרכו אנו לומדים כיצד לרפא את עצמנו, להתחבר לכוחות הפנימיים ולהזדקק פחות ופחות לאישורים, אהבה והערכה מבחוץ, תחושות הקונפליקט והסתירה הפנימית הולכות ומצטמצמות ואנו לומדים להקשיב באמת לקול הישר שמנחה אותנו ומתוכו לבחור כמה שיותר, בטוב.

לגבי שאר התחושות שתיארת של הרצון לרצות, או הציפיה העזה לחמלה והכרה מהסביבה גם במחיר של ליפול למשכב ועוד, אני באמת מאמינה שהשורש של כולן הוא אחד בסופו של דבר, והוא מודעות לזרמים התת קרקעיים שמנהלים אותנו, פעמים רבות לא ידיעתנו, וגורמים לנו סבל ומועקות בלי שום צורך, כאמור, כאשר נצליח להתחבר לכוחות הריפוי והאהבה שקיימים בתוכנו, הצורך בהכרה סביבתית (שהוא כמובן צורך נורמלי, בריא ובסיסי מאד) ילך וירד, אין זה אומר שהצורך עצמו שלילי, אבל כבני אדם אנו שואפים להתפתח ולהתעלות מעל התפיסות הבסיסיות שעימם הגענו לעולם.

לגבי העניין השני שציינתי בהתחלה על "מיקוד שליטה פנימי". ניתן להגיע אליו מתוך אמונה בעצמי, שאם הקב"ה ברא אותי בתוך המציאות המאד מסוימת שלי, בהכרח הוא נתן לי כלים להתנהל מולה נכון. עליי לעמול ולחפש את הכלים האלו בפנים ולא בחוץ, אולי לא אמצא ואתם מייד, אבל תחושת המוצא צריכה להיות ביטחון מוחלט שהם אכן ישנם. בעולמנו המערבי, יש שדר תמידי של חוסר אמון בעצמנו אלא רק בגורמים חיצוניים: פסיכולוגים, מנחות הורים, ספרי הדרכה,, על כל צעד ושעל מודיעים לנו שבעצם אין לנו שום כח ויכולת להתמודד כאן בעולם לבד. זהו השורש של כל פרסומת שאנו נתקלים בה, המשדרת: "בלעדיי, לא תוכלו להסתדר / להיות מאושרים/ וכו'. עלינו להבין שמסר זה משרת גופים מסוימים אך לא אותנו, האדם הפרטי והקטן. אין שום פסול להיעזר, לקבל עצות וכד', אבל תמיד נקודת המוצא תהיה שאני , צלם האלוקים שבי , יודע מה נכון ומה טוב, ויודע לבחור בו. אני לא צריכה לדבוק בשום שיטה או גישה שמישהו פיתח מתוך החוויה שלו בשביל לשפר את החוויה שלי. בדיוק כמו שאותו אחד היה קשוב מספיק לכוחותיו והפך אותם לשיטה, גם אני יכולה להביט ולהקשיב פנימה ולמצוא את כוחותיי הייחודיים. גם מסר זה חייב להפוך לאמונה ותפיסה על מנת שהוא באמת יוכל להתיישב בחיינו, ולא להשאיר את המסר רק ברמה החיצונית.

בנוגע לחרדה החברתית, לא נתת מספיק פרטים עליה, אך אולי כדאי שתבחני שוב את ההגדרה הזו? את מתארת מצב שבו נשים רוצות להיות בקרבתך, לשוחח עימך וכו', אדם עם חרדה חברתית לרוב נמנע ממגע עם הזולת, ובהתאמה הזולת , נמנע לעיתים ממגע עימו. מה שכן, אולי נתת לתפיסות אחרות את השם הזה שלא בהכרח נכון אבל יושב על תפיסות שפירקנו מקודם של : "מהו אדם טוב' בעינייך, והאם אני בהכרח אדם טוב שראוי לאהבה וערך רק אם אשחוק את עצמי עד מוות ואגמול חסדים תוך מחיקה מוחלטת של רצונותיי כאדם עצמאי וחזק? אולי נכון לאמץ תפיסות אחרות של מהו טוב ומהו חסד, תפיסות שמחוברות יותר לחוויה האישית העכשוית שלך , וגורמות יותר אושר וסיפוק ופחות לחץ, חרדה ותסכול? כמובן שאין לי שום יכולת לומר משהו מוחלט, אבל השתדלתי לתת לך פה כלי כיצד לבחון בצורה מיטיבית את התפיסות והאמונות שמנהלות את אותו לחץ ומאכילים אותו. כמובן שכל עוד לא נאמץ תפיסה חלופית , הלחץ עדיין יהיה שם. ברגע שנפסיק להאכיל אותו, לתת לו קיום, הוא ייעלם. אם תרצי להרחיב בזאת או במה שנכתב למעלה, את מוזמנת בשמחה ואהבה!

בהצלחה רבה, מאחלת לך תקופת חגים רגועה עד כמה שניתן, שתזכי לנשום עמוק פנימה כמה שיותר.

נועה.

[email protected]