דלג לתוכן
בתורה כתיב; ובחרת בחיים למען תחיה וכמו כן רבות פעמים כתיב אודות שכר ועונש, צדיק ורשע,
לכאורה כל בני אדם עושין מעשיהם משום סיבה אחת. אך ורק להגיע שמחה, וההפרד בין אדם לאדם רק שכל אדם מדמה על ענין אחר שזה ישמחו, א"כ היאך דנין זה לרשע? על זה שטעה במדמתו על עבירה שזה ישמחו? וכן המאמין מאמין שזה נראה לו לעונג, א"כ מה חידוש עשה? ובחירה מה זה?
שלום לך שואל יקר.
נהניתי מאוד לקרוא את שאלתך המחכימה.
מרשים לראות שיש מי שעוסק בשאלות של מהות, ועמל להבין ולהחכים בנושאים כה עמוקים ומשמעותיים.
אין לי ספק כי העיסוק בכך, יביא אותך להבנה יסודית של מחשבת ישראל, ובכך תהיה בעז"ה, יהודי איכותי יותר, וירא שמים יותר.
שאלתך היא שאלה מרתקת מאוד, והן חכמי ישראל, והן חכמי אומות העולם עסקו בה רבות.
שורש שאלתך נעוצה בהנחה כי האדם חותר לעונג והנאה, ולא לערכים ולמשמעות. ברצוני לאתגר את התפיסה הזו, ולחלוק עליה.
אענה לך תשובה אחת, שמגיעה משני מקורות. האחת מהשכל, והשנייה מהלב:
נתחיל מהשכל:
הנושא בו אתה עוסק, הוא תחום שבו הפסיכולוגיה עוסקת כבר שנים רבות, ואכן, ישנה אסכולה שלמה בפסיכולוגיה הטוענת את טענתך.
זיגמונד פרויד שהיה אבי הפסיכולוגיה טבע את המושג "עקרון העונג".
על פי פרויד מעשה בני האדם כולם מכוונים כדי להנות ולשמוח. פרויד טען שהאדם אינו מחפש משמעות או חותר למימוש ערך כלשהו. על פי פרויד האדם וחית השדה, חד הם. גם האנשים וגם החיות קמות בבוקר רק בשביל מטרה אחת. לסבול כמה שפחות, ולהנות כמה שיותר.
פרויד הוריד את מדרגת האדם למדרגת חיה. הוא הפך את האדם, מיצור נעלה, שהוא נזר הבריאה, ליצור נמוך ושפל שאינו מחפש ערכים באמת, אלא רק מחפש לענג את גופו החומרי.
זו הייתה הדעה הרווחת בעולם במשך מספר שנים.
חלפו שנים, והעולם הבין שלא כך הם פני הדברים. העולם החל לחוש שהדברים אינם נכונים. האדם הרגיש שהוא שואף לשחקים, הוא רוצה באמת לתקן את העולם. זה לא רק דרך עלובה כדי לגעת באושר. זה באמת רצון טהור ליצור מציאות חיובית יותר, טהורה יותר.
מי שטבע והגדיר זאת היטב היה ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות".
ויקטור פרנקל היה ניצול שואה שעבר את אימי המוות של הנאציים, וניסה להבין מה נתן לו ולשאר חבריו למחנה את המוטיבציה להישאר בחיים.
פרנקל תהה, מה גרם לו להמשיך ולהילחם עד ליום השחרור. כיצד במציאות שבה כל משפחתו נרצחה, ועתידו נראה שחור מחור, יש לו עדיין רצון לחיות ולהיבנות מהאפר.
המסקנה של פרנקל הייתה, שלאדם יש רצון הרבה יותר בסיסי ועמוק מלהנות ולהתענג. אם זו הייתה המוטיבציה האנושית, הרי שהעונג היה נראה בשואה כבלתי אפשרי.
המוטיבציה האנושית היא אחת "משמעות". האדם מחפש משמעות וערך לחייו הגשמיים.
האדם מחפש משמעות וערך בתוך החיים, וזה המנוע האמיתי שלו. רק המחשבה כי מה שאתה פועל הוא בעל ערך, נותן את הכוח לחיות, וליצור.
ואכן, תפיסה זו מקובלת כיום הרבה יותר מזו של פרויד.
גם על פי התורה כך הם הדברים.
רבותינו הראשונים האריכו רבות לבאר את כוח הבחירה החופשית של האדם.
בחירה חופשית משמעותה בדיוק להיפך מהליכה עיוורת אחר העונג. בחירה חופשית מהותה היא שלאדם יש את הכוח לבחור את מעשיו על פי צדקתם, ונכונותם. האדם איננו רק מכונה הניזונה מעונג, ולכן הוא מחפש דרכים לחוש בעונג.
להיפך. האדם מחפש ערכים וצדק, והוא מוכן להקריב את העונג שלו בשביל זה. כלומר, הערכים לא משרתים את העונג, אלא העונג משרת את הערכים.
(ממליץ לעיין במורה נבוכים חלק ג' פרק יז שמאריך בזה)
וזו בעייני התשובה לשאלתך, שואל יקר.
אני סבור כי אנשים אינם מחפשים רק שמחה, הם מחפשים אמת, צדק, ויושר.
אך זוהי רק התשובה ממקור השכל, ואנסה לענות תשובה גם ממקור הלב:
סבורני כי גם בתחושה האנושית הפנימית, ישנו רצון לעשות את מה שנכון, ולא רק את מה שנעים וכיף.
גם אם האדם הוא חומרי והרצון לנוח הוא אכן קולקטיבי לכלל האנושות, בסוף עומק הרצון הוא ליצור טוב ואמת.
חכמינו כבר הזכירו כי "אדם לעמל יולד". אדם לא באמת אוהב את השקיעה לתוך ביצת תענוגות, והשינה היחידה שהיא באמת מתוקה, היא רק שנת העובד.
וזו דרך נוספת ליישב את שאלתך. אני מבין היטב את דבריך. אתה מרגיש שאדם שואף לשמוח ולהתענג, וזה בהחלט נכון.
אך הרבה יותר מכך האדם מחפש ערכים וצדק.
האדם מחפש משמעות.
מעריך מאוד את העיסוק בנושא חשוב זה, ומזמין אותך לשוב ולדון בנושא, או בכל תחום אחר
דניאל אברהם.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
