שלום לך יקרה,

ילדה בת 16… אך עם תבונה כל כך בוגרת לשאול את השאלה הרלוונטית ביותר בחיים עלי אדמות:

"מה ה' רוצה ממני?"

הכאב הנוכח, מהווה מנוע חיפוש ותנועה.

תארי לעצמך מרחב עם דלתות רבות, כל דלת מובילה לעוד מרחב. כל הדלתות סגורות, חוץ מאחת או שתיים.

כעת תוכלי להתיצב מול דלת סגורה בתסכול על כך שהיא סגורה בפנייך. זה באמת מרגיז, מכעיס ומפחיד. לאן אפנה? רציתי את ז-ה! והכל כל כך מבלבל, אולי אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה…

במבט נוסף, אפשר גם להודות לאלה הסגורות שמובילות אותך לבירור מה שייך אליך ומה לא.

הסגור- מפנה אותך לפתוח.

מה ה' רוצה ממני?

האפשרויות שפתוחות לפני לצעד קדימה, זהו רצון ה'.

ומה שלא אפשרי- זה גם ברצונו כדי לכוון אותך מה כן.

בשאלתך, עולים מספר קולות שאליהם אתיחס:

הקול הביקורתי – תמיד מצביע איפה את לא בסדר.

הקול התובעני – דורש ממך לעבוד קשה

החלק המנתק – גם הוא "חבר ותיק".

כל אחד מהחלקים הללו עושה תפקיד במערכת, אך לא תמיד ביעילות ולעיתים במחירים גבוהים.

ביקורת מבקשת לעזור דרך דיוק; תובענות מקווה שאם תעבדי קשה מספיק, תגיעי אל היעד.

לפעמים רגשות ותחושות גוף מגיעים בשצף מהיר מדי ובעצמה גבוהה מדי. במצב של עומס יתר, רגשית או פיזית, קיים בנו מנגנון מופלא של ניתוק/פיצול שמאפשר להמשיך לשרוד. ראית פעם לטאה שזנבה נחתך? היא ממשיכה הלאה… כשהמערכת האנושית בסכנה או בעומס יתר, אחד המנגנונים הוא לחתוך כדי לאפשר המשכיות. דימוי נוסף הוא כיבוי שאלטר כשמערכת החשמל עמוסה מדי: הניתוק מרגשות עמוסים, גועשים וחזקים עבור מערכת העצבים מאפשר להמשיך הלאה.

אך בניגוד ללטאה- הרגשות שלנו עדיין שייכים וקיימים במערכת, גם אם בכיסויי שכבות. חשוב להבין שמנגנון ההשתקה משליך על כל המערכת ומשפיע על רגשות, מחשבות ופעולות. אי אפשר לפתוח את הברז לחלק מהרגשות, ולסגור את השאר. אם סגור- הכל סגור. ניתוק גורם לעמעום מחשבתי ולטשטוש רגשי כללי. החוויה היא של ריחוף מעל או מחוץ לחיים עצמם, עם קושי לחוש הוויה נוכחת וקרקע יציבה. הכל תפל וחסר עניין, וקשה עד בלתי אפשרי ליצור חיבורים מתוך נתק.

מהכתיבה שלך עולה רגישות, התבוננות מעמיקה מזויות שונות ויכולת הקשבה פנימה למה שקורה בתוכך. כל זה מספר שניחנת ביכולות תקשורתיות, ואם חסרות לך מיומנויות בשטח – אלו הרגלים שאפשר לפתח מתוך הכישורים שכבר קיימים בך. לאור כל זה, אני מאמינה שהקושי מול החברה והעולם שבחוץ אינו תקשורתי, אלא נובע מהחסם הרגשי המכבה את הזרימה האנרגטית.

כל כך מובן שקשה לך למצוא משמעות. קשה להתחבר לעולם. הכל נראה חיור וחסר טעם, "כאילו כלום".

אני מזמינה אותך לשים לב למשפטים המנחילים ניתוק, תובענות וביקורת- איך כל אחד מהם תורם את חלקו להצלה שלך, וגובה מחיר של ריחוק וכובד.

מתוך כך תוכלי להוקיר שהם פעלו כמנגנונים להישרדות.

אך את מבקשת יותר מזה. הריק מבקש להתמלא בחיים.

מזמינה אותך גם לשים לרגע יד על הלב, בשאלה פשוטה: מה אני רוצה?

אולי היא לא תגיב מיד, אבל בהקשבה כנה את תשמעי את הקול בוקע, חסר סינונים.

החיים פועמים בך. כדי להגדיל את מיכל הרגש, שלא תהיי מוצפת ותוכלי להיות עם מה שעולה, אני ממליצה לך להתחיל עם הספר "לשבת כמו צפרדע" מאת אלין סנל, המשפר סיבולת ויכולת התמודדות עם רגשות מציפים. תוכלי לשקול גם מפגשים עם מטפלת המוכשרת בתחום.

בואי בפשטות המתוקה שבך, באמונה שהכל מסודר מגבוה. את אכן לא מפעילה בכח, אלא פועלת בנביעה רכה ובהירה מתוכך.

ההזדמנויות הנכונות יפתחו לך, ואת תסכימי להכנס בשערים. כי הצלחה היא מוכנות שפוגשת הזדמנות.

היי את – את

מוכנה, פשוטת ידיים.

ההזדמנות תגיע ואת תכירי אותה.

בואי שעריו, בתודה.

שלך באמונה רבה,

שפרה