שלום וברכה!

שאלתך מעידה על רגישות לסבלם של בני אדם ובשל כך יש בה עדות על האופי הפנימי שלה, וזה דבר טוב וחשוב, אולם דווקא בגלל הסיבה הזאת נדמה לי שציירת ציור לא מדויק של הדברים.

ראשית, השאלה למה הקב"ה ברא אנשים שחייהם 'לא הולכים' להם ושהם אמורים לסבול? זאת שאלה כללית. באותה מידה ניתן לשאול מדוע הקב"ה נתן לאושוויץ לקרות? ניתן לשאול על גורלה הטראגי של עגונה, על אנשים שנולדו נכים, וכיוצא בזה. יש מצבים טראגיים וכואבים בחיים ובמציאות, העובדה הזאת איננה ייחודית למקרים שעליהם הצבעת אלא היא אחד הדברים השגרתיים שיש במציאות. זאת אכן מציאות כואבת, אבל המציאות היא פעמים רבות כואבת. הקב"ה לא ברא עולם שבו הכל מתנהל על מי מנוחות, זה עולם שהתוך כל היופי שלו יש גם סבל הרבה פעמים, צער, ייסורים וניסיונות. זה חלק מהמכלול של העולם היפהפה שניתן לנו.

אכן, עשיתי כאן מעט ערבוב בין ערכים לבין מציאות. יש דברים שמבחינה מציאותית הם טראגיים, אבל נגד המציאות אין מה לעשות, זה חוק הטבע, לעומת זאת יש דברים שמבחינה חוקית הם בעייתיים. אם החוק גורם למאן דהו סבל היינו מצפים לשנות אותו, היינו מצפים ממחוקק החוק לרגישות יתר. העניין הוא שבעיני יהודי מאמין המצוות הן גם תקיפות כמו המציאות. חז"ל אומרים "אסתכל באורייתא וברא עלמא", התורה היא הצורה של המציאות. אי אפשר להתנגד אליה. "אין עצה ואין תבונה נגד ה' ".

אתן דוגמא: יש אדם שסובל סבל רב, יש לו שכן עשיר שיכול בקלות להוציאו מדלותו ומעוניו. האם יהיה מותר לו להיכנס לביתו של אותו עשיר ולגנוב ממנו את התכשיטים היקרים שלו בכדי לחיות מעט יותר טוב? ברור לכולנו שלא. מדוע? כי אנו מבינים היטב שגניבה היא דבר אסור, ואף אם אנו סובלים בשל כך, אף אם נוכחותו של העשיר בשכנותנו גורמת לנו סבל גדול ומנקרת את העיניים, בכל זאת אסור לגנוב. זה דבר פשוט. ברגע שחוק מסוים מופיע בעינינו כדבר פשוט אנו מבינים אותו ומזדהים אתו ולא מסוגלים לחשוב להתיר אותו.

אמונה בתורה פירושה אמונה שחוקי התורה נובעים ממקום של טוב ושל עשיית טוב. תמיד חוקים שונים יבואו על חשבון דברים רבים אחרים, ויכולים לגרום סבל לבני אדם שונים, העניין הוא התמונה הכללית שנוצרת. כולנו מבינים שאם לא יהיה חוק שאסור לגנוב, אף שיש בני אדם שסובלים מהחוק הזה, המציאות תהפוך להיות אנדרלמוסיה מוסרית. באותה מידה, ישנם חוקים שנועדו בכדי למנוע 'בלגן רוחני', יש אמנם אנשים פרטיים שסובלים מכך, אבל הדבר לא מונע את נכונותו של החוק. כזה הוא העולם. הוא לא תמיד מחייך לכל הצדדים ולכל בני האדם, יש בו צדדים שונים.

התורה מבינה שמשכב זכר הוא דבר אסור. מדוע זה כך? ישנם הרבה הסברים. אביא אחד מהם. התורה משרטטת עולם פרודוקטיבי, יצרני, שבו הברכה שלטת, שבו הברכה הראשונה היא פריה ורביה, עולם שיש בו חיים תוססים ושפע. קשר פיזי זוגי בין בני אדם אמורים להיות 'בכיוון הנכון', בכיוון של הגברת החיים, של שמחת החיים, של הריבוי והברכה. התורה אומרת לנו שאם נפקיר את הזירה המינית ונאפשר צורות ביטוי שונות ומגוונות שלה, אנו נפקיר את המוסריות של בני אדם, את הברכה השרויה בעולם, את הסגנון הפורה והיוצר שיש בו. לפעמים, חוק שמתיר מעשים פרטיים מסוימים יכול להיות צודק מבחינת כך שהוא לא פוגע באף אחד, אבל מבחינת התמונה הרוחנית שהוא יוצר הוא הופך להיות לא טוב. התורה מעוניינת שיחסי מין לא יהיו "לכיוון מטה" אלא לכיוון מעלה. לכיוון יוצר, לא לכיוון עפרורי. תיעול יצר המיניות למקום שיש בו גם פרודוקטיביות וחיים, גורם לכך שלא יהיה מדובר בהנאה הדוניסטית גרידא, ש"למה לא?", אלא בהנאה הכרוכה עם יצירת עולם טוב יותר ועולם של חיים. יש כאן עניין של 'טעם רוחני'. יחסים שנובעים ממקום שלא כרוך בהולדה ובחיים מבחינת הסגנון והצורה שלהם, נתפסים בתורה כדבר לא טוב, כדבר שיוצר עולם הצולל למטה ולא עולם של ברכה ושל יצירה.

נכון שהיום זה כבר לא בדיוק כך, אבל התורה עדיין קשובה להדים ולסגנון שהדבר הזה מעורר ומלבה. חשוב להדגיש שלתורה אין דבר נגד בני אדם עם נטיות שונות חלילה. התורה לא דנה אדם בעל נטיות כאלה ולא טוענת שהוא אדם פחות טוב, ובוודאי לא שהוא "אשם" במצבו. להיפך, אדם עם נטיות כאלה שמתגבר על יצרו הוא אדם הרבה יותר נעלה והרבה יותר צדיק מאדם שלא התנסה בניסיון הזה. "לפום צערא אגרא". הדבר הזה לא פשוט, והתורה מודעת לכך שלא כולם עומדים בניסיון. חז"ל אומרים שכאשר אדם רואה שהוא לא מצליח לעמוד נגד יצרו "ילבש שחורים, וילך למקום שאין אדם רואהו ויעשה מה שליבו חפץ". הם מכירים בעובדה שלא תמיד האדם מצליח לכבוש את יצר, לפעמים זה קשה. מאוד. לא תמיד זה אפשרי. השאלה היא מה אמור להיות באופן כללי. לתורה אין דבר נגד בעלי נטיות שונות אלא נגד מעשים מסוימים. התורה גם אוסרת לבוא על אשת איש אפילו שזאת נטייה אוניברסלית לחלוטין. לא הנטייה היא העניין אלא המעשה.

אין זה נכון לבוא עם "נתונים" ולהחליט למה יש צרות ולמה משיח לא מגיע. יהודי טוב מבקש לפשפש במעשיו ולא להכות על החזה של אחרים. המשיח לא מגיע בגלל שהעולם לא מתוקן, בגלל שיש בו הרבה סבל ומרמה, וגם בגלל שהמציאות לא תמיד זוהרת. אבל דווקא בתוך עולם כזה עלינו להתבונן איך עלינו לעשות את העולם לטוב יותר. למותר להגיד שהרוצח שרצח במצעד הגאווה אינו מתקן עולם אלא מחריבו, הוא לא עשה מעשה של יראת שמים אלא מעשה של השחתת עולם, הוא לא מאמין אלא רוצח. חייבים להדגיש זאת. מן הפן התורני הוא רוצח נקלה, שם דבר אחר לא. אין שום היתר לבזות אדם עם נטיות שונות, להתייחס אליו בצורה לא יפה, וקל וחומר לרצוח אותו. זה ההיפך ממגמת התורה.

ועם זאת, אין זה סותר את מגמת התורה, שלא תמיד מובנת לנו כבני אדם, אבל אנחנו מאמינים בתורה, ואנו מאמינים שגם דברים שלא נראים לנו מובנים, בסופו של דבר תמונת המכלול מעידה על עצמה. אנו מצווים לעשות את המאמץ. ובעלי הנטיות השונות עשויים לעמוד באתגר כפול ומכופל, וזה כמובן שכר להם. העיקר הוא להפנים שהתורה היא תורת חיים, מטרתה היא החיים "וחי בהם – ולא שימות בהם", כך אומרים חז"ל. כל התורה חותרת למטרה הזאת.

(נ.ב. בין השורות כתבת שנטייה כזו לא ניתנת לתיקון. הדברים הללו לא ממש מוכרחים ורבים טוענים שניתן לבצע טיפולי המרה, אינני מבין בתחום, אבל בוודאי שיהודי מאמין ושלם שמתנסה בניסיון כזה ינסה ללכת לכיוונים כאלה ולכל הפחות לשקול אותם).

בברכה

מנחם

[email protected]