שלום וברכה!

השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא לא למה העולם רע ולא למה נבראו רשעים, אלא למה בכלל הקב"ה ברא עולם? למה יש עולם? למה יש 'יש'? אף אחד מבני אנוש לא יכול להתקרב כלל אל השאלות הללו, אין לנו שום יכולת לנסות לאמץ את המחשבה כדי לתפוס את האינסופיות החמקמקה שבשאלה הזאת. כאשר אנו שואלים למה בכלל יש עולם אנו מגיעים אל המקום שבו כבר אין תשובות כי יש רק אינסופיות ואנו נוגעים בנקודת התחלה של הכל, של שאלת ה'למה' עצמה.

אני מקווה שלא סיבכתי מידיי בניסוח שלי, אבל העניין הוא פשוט. אין לנו שום יכולת לתפוס בכלל את מה שמעבר לעולם ואת התכלית של העולם הזה משום שכל המושגים כמו 'תכלית' ו'סיבה' הם מושגים שיש להם מובן בתוך הקשרים של חלל וזמן, בתוך העולם עצמו, כשאנו מנסים לחשוב על הווייה ללא הוויה (איזה פרדוכס…) על תוהו ובוהו, על לא כלום, אנו נמוגים בערפל של המחשבות, ואנו לא מסוגלים להיתפס בשום דבר. הכל חומק מאתנו.

זאת הסיבה שהתשובה האמיתית לכל התהיות הללו היא כי כך ה' רצה. דהיינו, הכרה בעובדה שזהו העולם, שזאת המציאות. עם בריאת ההוויה הזאת נבראו גם מושגים כמו טוב ורע, צדק וסבל. המושגים הללו הם גם מושגים אותם ברא הקב"ה ברצונו, אי אפשר לשאול למה הוא לא ברא את העולם ללא סבל, כי באותה מידה אפשר לשאול גם למה הוא בכלל ברא את העולם. הרי הרוע הוא חלק מהעולם, חלק מהבריאה. ואין על זה תשובה. לא בגלל שאנו לא יודעים את התשובה, אלא בגלל שהשאלה לא שאלה. אפשר לשאול 'למה' רק בתוך העולם, כאשר ישנן שתי נקודות השקה שאפשר למתוח קו ביניהם, אבל כאשר אנו מדברים על ההתחלה של הכל, על השאלה למה בכלל יש משהו, למה בכלל יש קיום, יש הוויה, יש עולם, אין אנו יכולים לענות על כך תשובה, כי זאת נקודת ההתחלה. התשובה היחידה היא 'ככה זה', או במילים אחרות: כך רצה הקב"ה.

בשפה מטאפיזית ניתן לומר שרצון זה של הקב"ה הוא גופא הטוב. העולם כמות שהוא הוא הטוב, אין מושג של עולם אחר. זה טוב 'אבסולוטי' לא בגלל שהוא יותר טוב מכל טוב אחר מבחינה כמותית, אלא בגלל שהוא חוזר למה שנקרא 'הסיבה הראשונה', הוא חוזר לעצם הצורך בכל המציאות. ההכרה במציאות והאמונה בה' פירושם להכיר בעולם כמות שהוא, כפי שברא אותו בוראו, על שלל הגוונים והפנים שלו. האמונה שזה מה שטוב בגלל שזאת המציאות המעידה על בוראה.

מעתה ניתן לנסות לצייר לעצמנו עולם דימויים שעל פיו ננסה להבין את העולם הזה. ללא טוב ורע כביכול לא היה 'עניין' בעולם הזה, לא הייתה לו משמעות. המשמעות של העולם הזה היא בגוונים השונים שלו, בצבעים שלו, באפשרות הבחירה של האדם, בגדוּלה השכלית של האדם, בתהומות ובעמקים. אם הכל היה אותו הדבר, אם הכל היה שווה, אם לכל העולם היה אותו הגוון, לא היה 'עניין' בשום דבר, לא היה עולם. דווקא הגוונים של העולם זה היופי שבו.

בגמרא מעניינת אומר ר' עקיבא לטורנוסרופוס שהקב"ה ברא עניים כדי לזַכות את העשירים הנותנים להם מצות צדקה. במדרש נוסף אומר ר' עקיבא לטורנוסרופוס שמעשי האדם טובים יותר משל הבורא, הבורא ברא חיטה ובני אדם עושים ממנה עוגות. ר' עקיבא רוצה לומר שהעולם נברא חסר שלמות בגלל שהוא ניתן לנו בני האדם כדי שאנו נלטש אותו במעשי ידינו, נלטש אותו במעשים טובים. אם לא היה רע לא היה גם טוב. בכדי ליצור מטבע אנו צריכים שני צדדים.

החלק השני והחשוב הוא שהרוע בעולם לא מגיע מה'. "מפי האל לא תצא הרעות והטוב", מצטט הרמב"ם את הפסוק באיכה בהקשר הזה. בני אדם הם אלה שעושים לעצמם את הסבל הזה. ישנם פיגועים בגלל שבני אדם החליטו להרשיע, ישנה שואה בגלל שבני אדם החליטו להשחית את עצמם, בני אדם חולים בגלל שהם מזניחים את גופם, בני אדם נפגעים בגלל שיש פוגעים וכו' וכו'. הקב"ה מסר את העולם לבני האדם, והם אלה שבכוח מעשיהם קובעים איך ייראה העולם. הקב"ה לא ברא את הרוע, אלא העניק לבני אדם כוח בחירה. כוח הבחירה הזה הוא הדבר הטוב ביותר שיש באדם כי הוא זה שהופך אותו לבן חורין, לבן אדם. בני אדם מחליטים מה לעשות ואין זה באחריותו של האל. העולם הוא באחריותם של בני אדם.

כל מה שניתן למצוא בספרות של חכמינו תיאורים ססגוניים על שכר ועונש, על שבעה מדורי גהינום ועל מירוק הנשמה בדרך לגן עדן, אין זה אלא ניסיון לתאר את עולם הרוח ואת העומק שלו. אלו דימויים (לא מחייבים כמובן, אלא דימויים ספרותיים), המנסים לשדר את עומק הרצינות ואת עומק האחריות שיש לבני אדם על מעשיהם.

כתבתי דברים הנוגעים בסוגיות עמוקות מאוד, על קצה המזלג. אני ממליץ לקרוא בעיון בספר מורה נבוכים, חלק ג', פרקים י – יד, בהקשר הזה. (כדאי מאוד בתרגום העדכני, הנהיר והברור של שוורץ). פרקים אלה מפזרים הרבה ערפל בנושאים אלו.

בתקווה שהועלתי מעט.

מנחם.