דלג לתוכן
אני בת 16 פלוס, לומדת בסמינר טוב בירושלים.
הבעיה שלי היא כמעט שולית לעומת מה שהולך פה באתר, אבל לי היא מאד חשובה ומאד מפריעה.
אני אוהבת את אחותי בת ה-7. משוגעת עליה. גם את אחי בן 10. נשמות טבות.
אוהבת את ההורים, הדודים, דודות, בני דודים בנות דודות. כולם, כמעט.
לאחותי, חברת החדר שלי, אני לא מרגישה אהבה. אולי אפילו קצת שנאה.
אני מרגישה שאני מפריעה לה בעצם קיומי בחדר המשותף, ושאין בינינו קשרי אחיות כמו שצריך להיות.
אני שומעת סיפורי אחווה מחברות ובא לי לבכות. כמה שהן אוהבות את אחיות שלהן וכו' וכו', ואני – יש לי אחות בת13 מתחתיי שאני גם אוהבת אותה, אבל את זאת שהכי קרובה אליי – שנה מעליי, שישנה איתי בחדר, שאנחנו לומדות באותו סמינר – אני מרגישה שפספסנו.
אני לא יודעת מה היא מרגישה. אבל לי זה נורא עצוב. במיוחד כשאני רואה איך היא יכולה להעביר שעות בשיחה עם חברה, או עם אחי הגדול, וכשזה איתי זה נתקע. אוף, אני לא ברורה מספיק.
זה לא שאנחנו לא מדברות, אנחנו מדברות המון – אנחנו אחרי הכל ישנות וגרות באותו חדר. אבל… זה לא זה.
אני מרגישה סוג של ברירת מחדל.
בדרך כלל זה לא כואב, כי לא מרגישים, אבל לאחרונה נהייתי מודעת לזה וזה הורס אותי.
למה אני לא מרגישה שאני אוהבת אותה כמו את שאר אחיי? למה אני מרגישה שהיא לא אוהבת אותי? יש סיכוי בכלל?
הקטע הוא שכלפי חוץ זה נראה כאילו אנחנו החברות הכי טובות בעולם, נראלי אפילו אמא שלי חושבת ככה, וכולם. אבל באמת…
אולי כן? אולי אני סתם מדומיינת?
אני באמת נורא מעורבבת עם עצמי, וקשה לי. אני ממש בוכה על זה לפעמים. אוף, זה הצרות שלי?
תגובה אחת
את נתארת פה מצב שגם אני עברתי. אח שלי הגדול ממני בשנה. פשוט לא היינו מסוגלים לדבר חופשי ותמיד היה איזשהו מתח.
ולדעתי הסיבה אצלי שגם עולה מדברייך, היא שאני למדתי איתו באותה ישיבה ולכן נוצר סוג של אי נעימות שלפעמים מתגבר.
אבל, אחרי ששנינו התחתנו ברוך ה', לאט לאט הכל עבר, כלומר האי נעימות הזו, והיום אני בקשר איתו יותר מכולם!
אז אל תלחצי מזה! זה טבעי ומובן מאוד!
תני לזמן לעשות את שלו!
בהצלחה!