לשואל היקר

שלום וברכה

אתה מעלה בדבריך בעיה שמציקה לאנשים רבים. ואכן חשוב להעלות את הבעיות האלו ולדון כיצד נכון להתמודד עמם, הן במישור האישי והן במישור הציבורי. ומה שנוגע אלינו כעת הוא כמובן המישור האישי הפרטי שלך, שזקוק למצוא את הדרך להתמודד עם הקשיים האלו.

אתה מתאר שבעיניך החברה החילונית נראית כמו ג’ונגל, והחברה החרדית נראית בעיניך כמו חממה, אלא שהחממה הזו מלאה בסטיגמות ועוד כל מיני מוסכמות, והם מביאות אותך לשנוא את אותה חממה עצמה..

אכן לכל חברה יש מחיר שצריך לשלם מי שרוצה ליהנות ממנה, אין חברה שאינה גובה מחיר משמעותי, אולם במקרה שלך בחברה החרדית ההתמודדות אינה רק מחיר, אלא תחושה כבדה יותר של שנאה וסתירה פנימית.

מה שמעורר שאלה בתיאור שלך הוא הפער שאתה מתאר בין החממה החברתית שאתה מעוניין בה, לבין היחס הפושר שלך לערכים המכוננים את החברה הזו. האם אכן יש תהום גדולה כל כך בין ערכי חברה לבין אופי חייה.

בכל חברה שנמצאת בתקופת צמיחה ושינוי, יש לחצים פנימיים כבדים. ומה שנותן את הכוח הפנימי לאנשים להמשיך ולדחוף ולצמוח בתוך הלחצים הוא “ריח החלוציות” שיש בקרבם, כלומר: התחושה הפנימית שהם בונים עולם ערכי הן בחייהם הפרטיים והן בחיי החברה בכללה.

הבה וניקח משל מן המפעל הציוני, אולי כיום זה נראה לנו מטורף לחצות לשנים קיבוץ כמו עין חרוד ולחלק אותו בגדר ברזל בין “עין חרוד איחוד” לבין “עין חרוד מאוחד”, אולם בשנת 1952 התרחש פילוג בין מפלגת פועלי ארץ ישראל, לבין מפלגת הפועלים המאוחדת, ובאותה תקופה זה היה נראה להם לגיטימי לחלוטין בגלל הוויכוח הזה (שהיום אין כמעט מי שזוכר על מה הוא היה), להפריד מושבים קיבוצים ומשפחות בגדר שחצתה את שטחי הקיבוץ המשותף…

מדוע, מדוע זה היה נראה להם נורמאלי, ומה נתן להם את הכוחות הפנימיים לפרוש ולהקים קיבוץ אחר, רק על רקע ויכוח האם לתמוך או לא לתמוך בבריה”מ ?

התשובה היא כאמור, “ריח החלוציות”. התפיסה שיש להם עקרונות ששווה להמשיך לבנות אותם גם במצבי לחץ כאלו או אחרים.

הוא הדין למשל בתקופת ה”סזון” בשנת 1945, בתקופה קשה זו שררה מחלוקת ביישוב בין ההגנה לארגוני הפורשים (האצ”ל). בסערת התקופה פתחו אנשי ההגנה במצוד אחרי אנשי האצ”ל על מנת להסגירם לידי הבריטים. במהלך המצוד הוחזקו אנשים רבים בשבי ונחקרו באלימות רבה.

אין ספק שזמנים ותופעות כאלו מבטאים חרדות פנימיות וסערות נפש בקרב בני החברה. אולם מתוך כל המשברים והתקופות הללו הוקמה ההתיישבות בארץ ישראל.

ברור כי מי שלא היה לו הזדהות כל שהיא עם הערכים שעמדו במוקד התופעות הללו (שכיום נראות לנו מוזרות מאד), פשוט קם ועזב את הארץ, גם אם נופי הארץ קסמו לו.

וכעת נחזור לנמשל: בני החברה התורנית או שומרת המצוות, אכן חיים בחברה בה יש לחצים שונים, חלקם נובע מחרדות שלחלקם יש הצדקה, וחלקם הם תוצאה של בניית חממה וכל הכרוך בזה. – אולם הכל נראה אחרת כאשר האדם מבין שהוא בונה כאן ערכי חיים לו ולחברה כולה.

צמח חקלאי שאינו מזדהה עם כוונותיו של החקלאי, בוודאי שהוא יחוש חנק בחממה. לעומתו צמח שיודע בוטניקה ומבין בחקלאות, מרגיש בחממה שטח מוגן המאפשר פריחה. מי מבניהם צודק ?

שניהם צודקים. בשביל מי שאיננו מעוניין במטרות החממה, אין היא אלא חנק. ובשביל מי שמעוניין לפרוח גם בחורף היא בית חם.

מה כל זה אומר לך?

מה שאפשר לראות מן הניסיון בחברה שלנו הוא: שבדרך כלל כל מי שמצא לעצמו דרך חיים אישית, מתוך האמונה שלו ובניין האישיות והחיים גם יחד. כמעט ואינו מרגיש שיש לו מן החברה שבחוץ לחץ חיצוני של סטיגמות או מוסכמות. זה נתפס כתופעת שולית שמתוך המקום הבוגר היציב והבטוח של החיים והערכים הפנימיים שלו, הוא מתייחס אל זה באירוניה ובחיוך. ואילו כל עוד האדם לא מחובר לדרך בניין חיים אישית שלו, הוא ממש משתגע מהמוסכמות של החברה. משום שהוא בעצם מצפה מהחברה שהיא תיתן לו לא רק חממה חברתית אלא גם חממה ערכית וחממת חיים, ואז הוא נחנק מהמוסכמות.

בכלל ככל שהאדם חי חיים חיצונים יותר, כך הוא יונק את מהלך חייו מן החברה. הוא מתעדכן כל הזמן בחדשות או בפייסבוק, חשוב לו מאד השיח החברתי בחוץ או ברשת האינטרנט, הוא נותן עצות למכביר לראש הממשלה, וכו‘

ומאידך ככל שיש לאדם את מרחב החיים האישים שלו, בינו לבין עצמו, בינו לבין קונו, ובינו לבין משפחתו. כך נהפכת החברה הכללית למשהו רחוק ועמום שנזקקים אליו רק מבחינה טכנית, אבל לא כ”כ מבחינה רגשית.

ובקהילה היהודית אכן יש דגש חינוכי חשוב, על הסבת מרכז ההשקעה בחיים אל התחום האישי הפנימי ותחום הבית והמשפחה. ואפשר לומר שזהו חלק מובנה מערכי התורה ואופי העם היהודי.

המסקנה שלי מן הניסיון הזה היא: שמבלי להיכנס לפרטי ההתמודדות עם החיים שלי מול החברה, יש עיקרון אחד מכונן להתמודדות זו, והוא: ככל שיש לי עולם ערכים וחיים משלי, כך אני רואה את כל החברה ומוסכמותיה יותר מרחוק, ואו אז ההתמודדות עוברת מן המישור הרגשי הפנימי, אל המישור הטכני.

אם כפי שאתה כותב אתה ממש שונא את כל הדברים הללו, שגורמים לחנק בחממה, הוי אומר, שההתמודדות שלך אינה רק בעיה טכנית שאתה חפץ לפתור, אלא היא נוגעת ללבך ולרגשותיך, וחונקת אותך. – ומכיוון שכך הדרך הנכונה היא קודם כל ליצור לך מרחב חיים בו תרגיש שאתה מממש את עצמך, ואז תוכל לפתור את הבעיות הטכניות הצצות בפועל במקרים בהם יש התנגשות בינך ובין החברה.

אלא שאתה כותב בפנייתך, כי אתה לא מרגיש מחובר לעולם הערכים הזה. וזה לב לבו של הקונפליקט.

ובכן, ישנם דרכים רבות ושונות להתחבר לערכים. אפשר להתחבר לערכים מתוך האמונה ביסודות שלהם, ואפשר גם להתחבר לערכים מתוך אמונה באופי שהם יוצרים. – אם אתה אכן רואה את החברה המתירנית כג’ונגל, הוי אומר שאתה מאמין בערכי המשפחה, ובערכי הקהילה, ובערכי חסד, ובקדושת חיי האדם. כל הערכים האלו שכנראה אתה מאמין בהם, מצויים בלב ליבה של היהדות. ולכשתמצי לומר כל המצוות כולם סובבות סביב הערכים האלו.

אם אתה אכן רואה את האדם שהוא איננו חיית ג’ונגל, אולי אתה מתחבר ג”כ לערך של חיי אמונה ובטחון, חיי חתירה לטוב ולרוממות.

מי שמאמין בנשמת האדם ובקדושתה, ומאמין שיש לאדם יכולת לגלות בחיים את החלק האמתי שלו, ושיש לאדם סכנה של נפילה למצג השווא של היצרים השטחיים והרדודים שלו. – יכול בהחלט להתחבר דרך כל זה, לדרכו של אברהם אבינו.

אפשר למשל לקרוא על היסודות בספרו של רש”ר הירש אגרות צפון (הוצאת מוסד הרב קוק), או בספרי מחשבה אחרים.

לגבי דרך ההתחברות לערכים חשוב לציין נקודה:

למרות שהתורה נתנה לעם ישראל כעסקת חבילה, כלומר: כל המצוות כחוזה אחד. אולם כאשר אדם מוצא את עצמו רחוק, הוא אינו שייך, אינו מבין, אינו מחובר. או אז אין אנו אומרים: “קח את התורה כולה כעסקת חבילה, או שאתה לגמרי בפנים או שאתה לגמרי בחוץ”.. – אלא היחס הוא, כדרך ארוכה המובילה אל המטרה, וכל צעד מקדם את האדם עוד מטר למטרתו.

אולי יותר נכון להמשיל זאת לבניית בניין, בו האדם בונה במשך שנים קומה אחר קומה. – בני ישראל בהר סיני קנו דירה מוכנה, אולם מי שמוצא את עצמו רחוק, בונה לעצמו את בניין חייו היהודיים מן המסד ועד הטפחות, צעד אחר צעד, ואינו קונה דירה מוכנה.

לתהליך כזה יש תמיד גם רווח, כי מי שבונה לעצמו את ביתו בשיטת “בנה ביתך”, יכול לעצב אותו יותר לפי רוחו ודרכו האישית.

בדרך כזו צעד פרנץ רוזנצוויג כאשר מצא את עצמו רחוק מאד מיהדות שלמה וחייה כפי שהיא מתקיימת בקרב שומריה, הוא הכריז שהוא רואה את עצמו בדרך. כאשר מטרתו היא לחבר להתקרב ולבנות.

פרנץ רוזנצוויג נפטר צעיר (1929), בעצם הוא היה באמצע הדרך שלו. הוא לא הספיק להשלים את הבניין. כל מי שב”ה חי, קרוא ועומד להמשיך את הדרך הזו, ולבנות בניין של התחברות לערכים.

בהלווייתו של הפילוסוף הצרפתי בעל התשובה בני לוי, אמר ר’ משה שפירא, כי אברהם אבינו שהגיע להכרת בוראו בגיל 40, לא נחשב כמי שהתחיל את חייו רק בגיל 40, שכן כל השנים בהם חיפש את האמת, והיה בדרכו אליה, זה עצמו הוא חיי אמת, ובניין החיים….

כאשר תגדיר לעצמך מה אתה רוצה באמת לעשות ולבנות בחייך, מתוך אמונה שהאדם תמיד יכול להגשים את תפקידו האמתי בחיים, אם רק ילך באמונה ובאמת. – אתה תראה לפתע שעולם החממה החרדי כפי שהוא מצטייר בעיניך כיום, אינו אלא מיתוס, ולא מציאות. חלק גדול מאד מהמוסכמות אינם אלא שיח ציבורי של “כאילו” שכאשר אתה נפתח ומכיר אנשים אתה נוכח שהדברים קיימים בעיקר בראשו של המתבונן בלבד.

שים לב לנקודה מעניינת, במשך עשרות שנים כמעט בכל שבוע מתפרסמים בעלונים ובעיתונים (שיחת השבוע, משפחה, ועוד) תיאורים וראיונות עם דמויות של אנשים אקזוטיים שאינם עונים לשום מוסכמה או סטיגמה חרדית קלאסית כביכול. וכמובן שאלו רק טיפה מן הים, ונשאלת השאלה היכן הוא כל הים הגדול של כל האנשים המקוריים, העצמאים, האמתיים, החושבים, המרגישים, המגשימים, האינדיבידואליסטים, הללו ?  הסוד הוא שכולם מסתובבים באותם רחובות שמוכרים גם לך ולי, ונוסעים באותם אוטובוסים. אבל ה”כאילו” מסתיר אותם, כי כאילו כולם אותו דבר…

אם למשל נחשפת לאתר אקשיבה, הרי שאתה יכול לראות שיש מאחוריו קבוצה די גדולה של כותבים שממש לא עומדים בסטיגמות והמוסכמות שאתה מתאר. (שהלא אם היית חושד אותנו בכך, לא היית מפנה אלינו את פנייתך, ואני בהחלט מוחמא מכך). וכמובן שאין זו קבוצת מחתרת ייחודית במינה שנשבעה באיזה מקלט סודי וחשוך… אלא פשוט ישנם אנשים רבים כאלו, הגם שכאשר אתה יושב לידם באוטובוס הם דווקא מחזקים אצלך את תדמית ה”כאילו”, כאילו שכולם אותו דבר ואותו ריבוע…

בדרך כלל האנשים הללו שמחוץ לסטיגמות (שאם נשתמש בשפת המשל שלך: יש להם בחממה אספקת אויר וחמצן טרי במיוחד, והם אינם סובלים שם מחנק), אינם הולכים עם קוקו או חולצה עם הדפס של קבוצת כדור רגל… אבל מכיוון שיש להם חיים מעניינים, אמתיים, פתוחים, דינמיים, פשוט לא מציק להם כל כך שבמראה החיצוני הם לא משדרים את הייחודיות שלהם. זה נתפס כמחיר שולי שאינו מונע את האותנטיות של המחשבה והרגש, משום שמראש מתייחסים אליו כדבר שולי וטפל.

אוכל לשתף אותך במה שראיתי מן הניסיון שלי בעשרים השנה האחרונות: ישנם שלש קבוצות שבחרו כל אחד בדרך תגובה שונה לבעיה שהצגת:

הקבוצה הראשונה בחרה לפרוץ את המסגרות עד תחום המותר. במחשבה ראשונה זה נראה פתרון הגיוני מאד. אולם כאשר כל הכיוון של האדם הוא יצירת חופש חיצוני, הרי ששום פרצה אינה מספקת אותו. אנשים אלו בדרך כלל עדיין עסוקים בלפרוץ עוד ועוד, ועדיין סובלים ממה שהם לא הצליחו לפרוץ.

פתרון הפריצה החלקית יכול להועיל רק כאשר יש לאדם דרך בנייה ערכית חיובית, או אז ניתן לשלב באיזון נכון גם פתיחת גבולות, כי אז הנפש לא מנסה לשאוב את הסיפוק שלה מהפריצה, אלא מהבנייה, והפתיחה אינה אלא אמצעי עזר טכני לאפשר את הבנייה.

קבוצה שניה בחרה לחיות בביקורת מתמדת על החברה. לפעמים יש לנו תחושה שאם נדבר הרבה ביקורת זה יפתור את הבעיה.. אולם המציאות היא שזה יוצר אצל האדם תסכול ומרמור מאד לא בריא, לא לו, לא לזוגיות שלו, לא לילדיו, ולא לכל סביבתו. זה לא מוסיף אושר…

בדרך כלל אנשים כאלו פוגשים זה את זה, כנראה שישנו חוק טבע של כח משיכה בין תכונות… וכך הם משתכנעים יותר ויותר שאכן יש רבים שחושבים כמוהם, ויוצרים לעצמם בועה של שכנוע ששם חיים באשליה ש:”אני יותר חכם/רגיש/שפוי/הגון מכולם, ואילו היו שואלים אותי, ופועלים לפי עצותי, אין ספק שהכל היה הרבה יותר טוב”…  גם זה לא מוסיף הרבה אושר…

הרב וולבא בספרו “עלי שור” בפרק “פנס הקסם” עומד על התופעה האנושית, שהאדם מקרין מתוך עולמו הפנימי על התמונה של מה שהוא רואה בחוץ. אם אדם חי בתוכו עם מתח ותסכול, הרי שהוא ייראה בחוץ הרבה יותר אנשים קשים ורעים, והוא יהיה משוכנע שזו עובדה ומציאות אובייקטיבית. האדם פשוט ייראה יותר את הנקודות האלו הקיימות באנשים, וממילא הפרופורציה של תמונת העולם שלו תשתנה לחלוטין, ולא לטובה.

מה שאני מציע כאן, הוא בעצם לעבוד עם “פנס הקסם” הזה. כאשר אתה בונה לעצמך פינה שקטה וקדושה, חלקת אלוקים פרטית אמתית בחיים שלך ובבית שלך. האור החיובי שיהיה בך פנימה, יקרין גם על המסך שעליו משתקפת תמונת עולמך, ואתה תראה לפתע כמה אנשים חיוביים ישנם, ותפגוש עוד ועוד.

הקבוצה השלישית בחרה בדרך שהצעתי בדברי לעיל, הם השקיעו את מירב האנרגיה שלהם בבניית החיים האישיים שלהם, או גם בעשיית דברים חיוביים לחברה שסביבתם. ואחרי שהם אכן היו אנשים חיוביים, הם מצאו עוד ועוד חברים לדרך ולדעה, וכמובן שמתוך מצב כזה הם יכולים לראות את העולם טוב ויפה יותר, וזה עצמו נותן להם יכולת להיות בחייהם יותר חיוביים, ולהועיל יותר לכלל החברה.

אני מאמין שיש לך תחושה פנימית חזקה של עדינות ושל יושר. אלו יסודות שעליהם אפשר לבנות בניין יהודי ותורני חיובי ונפלא. שלא רק שייתן לך סיפוק, אלא גם יועיל לכולנו.

בכבוד רב

אוריה

7162173@gmail.com