שואלת ייקרה,
מזל טוב לחגיגות משבר שבע השנים לנישואיכם :)
אני זוכרת את היום שבו הצהרתי שאנו חוגגים את המשבר הזה באופן רשמי. זה היה אחרי שגוגל הסכים אתי, שאנחנו לא סתם עצבניים אחד על השני, אלא אכן יש דבר כזה. שבע שנים אחרי הנישואים זה מועד מתבקש להרגיש בו את השחיקה: ילדים, עבודה ועוד עבודה, משרה בבית משרה בחוץ, שגרה שוחקת, ו—- אין ספק שזה מתיש.
אני קוראת את השאלה שהצגת, ושואלת את עצמי מאיזה צד לגשת לפתור את הקונפליקט:
מצד אחד, אפשר פשוט לנהל סוג של משא ומתן באווירה טובה, ולהגיע להסכמים כמה כל אחד יכול לצאת ולבלות, ומה מצופה ממנו לתרום לטובת הבית.
במיוחד שציינת שאתם קרייריסטים, שניכם מן הסתם יודעים איך מנהלים משא ומתן בין חברי צוות.
מצד שני, מה את אומרת, אולי יש פה הזדמנות להרחיב את המבט מעבר, ולנצל את נקודת הקושי לעליית שלב במערכת היחסים שלכם?
נראה לי שלזוגיות צעירה יש סוג של קסם, של החיזור ושל הפרפרים בבטן, שבאמת נשחק ונעלם עם הזמן, ועשרות מאמרים, ספרים והרצאות נכתבים ונמסרים בניסיון להחיות את אותם רגעים של התחלה. יכול להיות, ואני חושבת על זה ביחד איתך, יכול להיות שזה באמת נעלם באיזשהו שלב, שהחיים בהמשך לא דומים לחיים בהתחלה, אבל זה בדיוק הזמן להתחיל לבנות משהו אחר, חדש.
הזוגיות הצעירה דומה להצגת התכניות של הבניה, לפני שיוצאים לדרך. פרוספקט כרומו מבהיק עם הדמיות בתלת-ממד. הבניה בהמשך היא כבר בחומר ובלבנים, עם הרבה אבק בדרך, ורעש של טרקטורים. אבל רק ככה בונים באמת.
כל מי שהוסיף תוספת בניה לבית שלו, יכול לספר על רגעים של ייאוש בדרך. אם שם עוצרים, בתוך המלט והבלוקים הנערמים, אז הבית באמת יישאר חסר לנצח. אבל אם רואים את זה כעוד שלב בדרך, נושמים עמוק וממשיכים, עד שבסוף הבית באמת ייראה מהקטלוגים, כמו אותה הדמיית תלת-ממד ששכנעה אותנו לצאת בכלל למסע הזה.
כשסיפרת על הקושי שלך שמעתי בו שיחה על עול, ועל חלוקת תפקידים: כמה את נושאת בעול הבית, וכמה הוא.
אני חושבת שבהרבה מערכות זוגיות יושב מאחורי הדיון על חלוקת תפקידים סיפור אחר. סיפור על נתינה וקבלה.
לפי תורת הקבלה, גבר דומה לשמש ואישה דומה לירח. הירח נותן מאורו כל חודש עד שהוא ‘נגמר’. גם לנשים יש את הנטיה הכל כך מוכרת לתת ולתת ולתת עד שפתאום אנחנו נגמרות, ודי. אין אויר. לגבר זה לא קורה. גבר לא נותן אף פעם את עצמו, הוא נותן מעצמו. הבדל קטן אבל כל כך משמעותי.
ההתמסרות הזו של נשים על חשבון עצמן ניכרת בכל מעגלי החיים, החל במקומות עבודה וכלה בהתמודדות עם אתגרים בריאותיים. אז היריעה כאן באמת קצרה מלהרחיב, ולכן נתמקד בזירה שמנקודת מבטי היא הכי משמעותית מהכל: במערכת הזוגית.
תארת בצורה כל כך בהירה את המצב שבו את עומדת עכשיו: נותנת את כולך לבית, לילדים, ומרגישה כבר מרוקנת.
ואז את פונה למקור התמיכה הטבעי שלך, לבעלך, ומגלה שהוא עסוק בעניינים אחרים. יש חברים, כיף לצאת איתם, למה לעבוד קשה?
ובאופן טבעי כל כך את מתקוממת.
אז מה באמת אפשר לעשות בשביל ‘לשכנע’ את הבעל להתחיל לתרום לבית?
שתי נקודות יכולות להסביר את המצב הנוכחי:
דבר ראשון, נטיית העצלות היא תכונה אנושית בסיסית, והיא דומיננטית יותר אצל גברים שנבראו עפר מן האדמה.
דבר שני, בעל צריך להרגיש שאשתו צריכה אותו בשביל שתהיה לו אמביציה להתגייס לעזרתה.
אני חושבת על הטיעון הכל כך הגיוני שהעלית – יש לך אישה וילדים מקסימים, חשוב שתהיה בבית ותקדיש את זמנך לנו.
מה את אומרת, זה עושה חשק להישאר בבית, או שזה נשמע כמו עוד מטלה שלמי יש כוח אליה?
אחד האתגרים היותר קשים לאישה, זה להצליח לגייס את בעלה לטובת תמיכה ועשייה במערכת הזוגית ‘ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך’…
האישה מנסה למשוך את הגבר הביתה, והוא נוטה בדרך לסרב.
אז איך כן?
כאן נכנסת הבינה היתרה שניחנו בה, בחסד ה’.
הנטייה שלנו כנשים, כמו שכבר ציינתי, זה לתת מעצמנו עד שאנחנו נגמרות, ואז להתעצבן שאף אחד לא שם לב שכל כך הקרבנו.
אז מה הפתרון?
הפתרון הוא להפסיק להקריב מצד אחד, ולהפסיק לדרוש מצד שני, ולהתחיל לבקש.
אם את רוצה אותו יותר איתך, אז בקשה בסגנון של ‘אני אוהבת אותך ורוצה להיות איתך יותר’, עם פרוט של דברים נחמדים ששניכם אוהבים לעשות ביחד, ואם את זקוקה לעזרתו עם הילדים כי קשה לך להיות איתם כל הזמן, אז בקשה בסגנון של ‘הילדים המקסימים שלנו דורשים הרבה משאבים ושנינו נשחקים. בוא נראה איך כל אחד מאיתנו יכול למלא מצברים’.
באותה מידה שהנטייה הטבעית של אישה היא לא לבקש בשביל עצמה, אפילו אם היא יודעת שזה ממש יעזור, כך גם לגברים יש את נקודות החולשה שלהם, וגברים לא כל כך מהר יוצאים מאזור הנוחות שלהם.
לכן אני מזמינה אותך לשנות את הריקוד הקבוע שלכם, ולהתחיל משהו חדש.
מקווה בשבילך ששניכם תרויחו.
חשוב לי לציין שהנתינה האידיאלית, בעיניי, לא אומרת שבסופו של דבר הוא יהיה תמיד בבית. סביר מאד שבתוך מערכת זוגית כל אחד זקוק גם למרחב אישי, ואולי כמו שהוא מבלה מדי פעם עם חברים, תבקשי ממנו זמן לבלות את עצמך עם חברות, פילאטיס, או הצטרפות לקבוצת ריצה, מה שמדבר אלייך.
אבל אם תוכלי לבקש בשבילך, עם נכונות להסביר שאת זקוקה לו, אני מאמינה שזה יתקבל אחרת לגמרי מאשר אם תנסי לדבר בהגיון, ולקבוע כללים מי צריך להיות בבית וכמה.
בהצלחה רבה, דבורה.
vidvora2@gmail.com>
דלג לתוכן
