שלום לך שואלת יקרה

שמחתי לקרוא את פנייתך החשובה. היא מראה על רצון כן לעזור באמת, לעומק, על אחריות, אכפתיות ועוד הרבה דברים טובים.

ובכן, לשאלתך: מהי הדרך הכי נכונה להכיל? מה צריך לעשות? איך לנהוג?

זו שאלה תמידית, שעולה בכל מצב ובכל זמן, מול כל מיני סוגים של אנשים ומצבים. גם מול עצמינו. כולנו- כן, כולנו- מתמודדים מול בעיות שונות, ורוצים לדעת איך הכי נכון להגיב. התלבטות מה נכון לעשות יכולה לבוא מול ילד שנפל וקיבל שריטה, מול בן זוג שפורק חוויה שעבר, מול חברה שמספרת על משהו… זה יכול להיות כל דבר, גם קטן ביותר. ועל אחת כמה מול בנות שאני מניחה- לפי מכתבך- עוברות דברים לא בדיוק פשוטים.

בואי נתבונן על סיפורו של שלמה המלך. הוא נעשה למלך בהיותו בן 12 (!!!) שנים בלבד. ילד קטן, שאפילו עדיין לא נעשה בר מצווה. מלך על העולם כולו על העליונים ועל התחתונים (מגילה יא:) וזכה לחכמה ודעת יותר משאר בני אדם כנאמר "ויחכם מכל האדם" (מלכים א פרק ה' פסוק י"א). בקיצור- כמה שנאריך, לא נפריז בגדלותו.

והנה, מיד כשהומלך, השם בכבודו ובעצמו נגלה אליו בחלום, ומציע לו לבחור מתנה. ושלמה, נער קטן- אבל חכם מכל אדם, מה מבקש? אריכות ימים? עושר? כבוד?

לא ולא! שלמה מבקש:

"וְנָתַתָּ֨ לְעַבְדְּךָ֜ לֵ֤ב שֹׁמֵ֙עַ֙ לִשְׁפֹּ֣ט אֶֽת־עַמְּךָ֔ לְהָבִ֖ין בֵּֽין־ט֣וֹב לְרָ֑ע"(מלכים א פרק ג' פסוק ט')

לב שומע- מסביר לנו ה"מצודות ציון", וגם הרד"ק הקדוש- זהו לב מבין!

וזכה שלמה המלך ומילא השם את בקשתו, ולא זו בלבד- בגלל שלא ביקש דברים אחרים, קיבל גם דברים נוספים.

ואכן, אפשר לראות בפסוקים שלאחר מכן עד כמה משתמש שלמה בלב השומע והמבין שביקש כדי לשפוט בו בתבונה ובחכמה את עם ישראל, ביושר ובהגינות.

פעם שמעתי הסבר מדהים לסיפור הידוע "משפט שלמה" שבו שתי נשים טענו שבנן הוא זה החי ובנה של האם השנייה מת, ושלמה, בחכמתו, ציווה: "גזרו"- ואז נזעקת האם האמיתית ומוותרת על גידולו של בנה- העיקר שיחיה. מנין לקח שלמה את האומץ לצוות כך? אולי התינוק כלל לא שלהן וסתם כל אחת טוענת לכתר האם, ואז לא תועיל העצה?

אבל שלמה המלך כבר הבין לפני כן, מדבריהן, מיהי האם האמיתית. וכיצד? האחת אמרה- "…כי בני החי ובנך המת"- הקדימה את החי למת. והאחרת- "…כי בנך המת ובני החי" הקדימה את המת לחי. שלמה המלך הקשיב טוב טוב לדבריהן, ואף חוזר עליהם כדי לוודא שהבין: "ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי" (שם, פסוק כ"ג) ורק לאחר שהן מאשרות את הדברים, מעז לצוות "קחו לי חרב… גזרו את הילד החי לשנים…" האמת למי שייך התינוק החי כבר התגלתה והתבהרה לזה שהקשיב היטב וראה מי הקדימה את הבן החי בדבריה! וגם כדי לוודא שהבין- חזר על הדברים בדיוק כפי שנאמרו!

מכאן אנו יכולים ללמוד- עד כמה צריך לדעת להקשיב. לא רק לראות את העובדות היבשות, אלא גם את עומקם של דברים. להכיל. להשתתף. להבין באמת.

אז ככה. שאלת מה נכון וצריך לעשות.

אני מניחה שרצית תשובה חד משמעית… אז קודם כל, חשוב מאד לדעת ולהבין: אין כזו.

ראשית כל, לפני הכל, עוד לפני שחושבים "אז מה להגיד עכשיו" "מה נכון לעשות" כדאי פשוט (???…) להיות. להיות עם כל הלב, השומע, המכיל, המבין. אולי אפילו לדמיין את המצב שעכשיו זאת שעומדת/ יושבת/ שוכבת/ בוכה/ …(מחקי את המיותר) מתארת. אפשר גם, מומלץ מאד לדעתי, לחזור על הדברים כפי שהבנת. (תופתעי לגלות כמה תיקונים יש לפעמים…) ורק אחר כך, אפשר להבין מה עכשיו.

לא, אני ממש לא מתכוונת לרדת אליהן. ליפול איתן. זה לא יעזור להן ולא לך לעזור להן. אני מתכוונת לכך שכדי לעזור- חייבים קודם להרגיש, להבין.

ואז? אחרי ההבנה וההכלה, מה לעשות אז?

לזה אין לי תשובה וגם לא תהיה. לך, אחרי שתביני טוב טוב, תהיה תשובה מתאימה. הלב שלך כבר ידע מעצמו מה עכשיו.

והכי חשוב: להתפלל- ולהתפלל אפשר גם בלב, בשקט- שהשם ייתן את המילים הנכונות והמעשים הנכונים.

וסודות מהחדר, לא סודיים בכלל: אני רוצה לגלות לך, שזה מה שאני עושה לפני שאני מתיישבת לכתוב תשובה למישהי (והאמיני לי, לפעמים זה מאד כואב, וקשה) במילים פשוטות ולא מסוגננות בכלל: השם הטוב, אתה יודע מה זו שפנתה צריכה, הרבה יותר ממני. אנא שלח לי את המילים הנכונות שיעזרו לה ושיעשו לה טוב!

וגם, אני קוראת שוב ושוב את הפנייה כדי להבין כמה שאפשר (לי אין את האופציה של לחזור על הדברים לפני מי שפנתה…) וגם משתדלת- בתשובה שאני כותבת- לחזור על הדברים, לפעמים במילים שלי ולפעמים במילים של הפונה, כדי שזו שמקבלת את מילותי תדע מה הבנתי ומאיפה "שאבתי" את הדברים שכתבתי לה.

הרבה הצלחה

מברכת אותך שהשם תמיד יוליכך בדרך הנכונה,

שרי