שלום לך איש יקר מאד,

אני ממהר לכתוב לך את תשובתי, רוצה שהיא תגיע אליך לפני חג השבועות, שהוא החג של עם ישראל כולו שקיבל את התורה. וייחן שם כל ישראל.

דיברתי עם כמה חברים בימים האחרונים וגיליתי שישנה תופעה כזו אצל בוגרי ישיבות שחג השבועות מעיק עליהם. יש איזה תחושה של כבדות גדולה, של רצינות מפחידה, עד כדי שיתוק. הם חווים את זה כזמן של תוכחה ופנים מאיימות על מצב החיבור שלהם אל התורה. ב”ה אני לא הכרתי את זה באופן אישי, ואני חווה את חג השבועות כחג האהבה של התורה, חג החתונה, החגיגה שלנו שזכינו להיות קשורים איכשהו לדבר הזה. אני כמובן נתלה בדברי הגמרא “הכל מודים בעצרת דבעינן נמי ‘לכם’…” (פסחים סח). דווקא בחג השבועות יש עניין מיוחד לשתף את כל הרבדים של האישיות בשמחה, גם את הגוף. חציו לכם – חציו לה’. חצי חצי. זו הנוסחה. הגוף משתתף בשמחה כי הגוף הוא “מחותן ראשי” כאן. בלעדיו אין תורה. בלעדיו אין על מה לחגוג. החגיגה היא על כך שאדם אנושי, בשר ודם, מכניס את התורה לתוך החיים הארציים, לתוך החיים האנושיים שלו. שהוא נותן לתורה לעצב אותם. שהתורה ניכרת בחייו ואיננה שמורה רק לעולמות רוחניים מופשטים, המנותקים מן העולם שלנו.

אבל יש עוד משהו. הגמרא שם מספרת שרבי יוסף היה עושה סעודה רצינית עם “עגלא תלתא”, כי “אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא”. וזו באמת שאלה שמנקרת בנו, כמה יוסף איכא בשוקא. האם אשאר יוסף מן השוק, או שבאמת התורה תצליח להצמיח אותי. זו שאלה שאני שומע בבסיס השאלה שלך, וזו שאלה שמהדהדת אצל רבים מאתנו, ובעיקר אצל אלו מאתנו שנמצאים בחיי המעשה, בטרדות הפרנסה, “בשוקא”.

לפני שאנסה “לפרק” את זה קצת, אני רוצה לומר לך שאני ממש מתפעל מהסיפור שלך. אתה מתאר זמנים ארוכים של שהייה מחוץ לבית המדרש, ועבודה במקום חילוני, ועם זאת במהותך ובהווייתך אתה נטוע באותו גן עדן שאתה חש שגורשת ממנו, ואתה מרגיש דחיה וריחוק, ואפילו מיאוס, כלפי העולם המערבי-חילוני. בעיניי זה ראוי להערצה, יש בך איזה גרעין נאמן, מחובר מאד, למקומות מהם הגעת. אתה מחזיק בתוכך את החשיבות הגדולה של לימוד תורה ואכפת לך על כך. אתה קשור בלבך אל התורה. זה דבר מיוחד במינו.

במידה מסוימת, וכפי שאתה מתאר, התחושה הזו שאתה מנותק מן התורה בזמן שאתה הולך לעבוד, יחד עם תחושת הזרות בשהייה במרחב החילוני, תרמו לכך שנפגעה המוטיבציה שלך להשקיע בעבודה, עד כדי עזיבת העבודה. אם לפחות היית חש גם בזמן שאתה הולך לעבודה שאתה עדיין קשור לתורה, שבמידה מסוימת היא עדיין חלק מהחיים שלך, אז היית צריך להתמודד רק עם תחושת הזרות. אמנם תחושת הזרות אף היא דורשת התמודדות, אבל כשהיא מתחברת עם התחושה שאני עושה את הדבר הלא¬־נכון, ש”עזבתי את גן עדן” (כלשונך), ויותר מכך – שאין תוחלת למה שאני עושה, אזי ההתמודדות קשה שבעתיים.

בדבריך בולט שיש לך מודעות עצמית גבוהה מאד, וכשקראתי את הדברים שלך – כמעט אמרתי לעצמי מיד, שבעצם כל התשובות נמצאות כבר אצלך, שהן טמונות כבר בתוך השאלה המפורטת והחכמה שלך. ובאמת, אני חושב שהנחת בצורה חכמה את הצדדים שעל כף המאזנים.

כפי שניכר מהדברים שלך, אתה בעצם יודע שזה די לא הגיוני להיכנס כעת למסגרת של כולל, ולו מפני ההתחייבות והאחריות שלך לפרנס את הבית, הציפיות של אשתך, המשכנתא וכו’. תרשה לי גם להיות סקפטי, מתוך ההיכרות שלי עם נסיונם של אחרים, ולומר לך שהסיכויים להצלחה בכולל רגיל, לא גבוהים. בעיניי לפחות, לחזור כעת לכולל, ובפרט למסגרת כולל רגילה, נראית לי כמו מתכון מהיר לאכזבה. אני יכול לומר מתוך היכרות שפעמים רבות מתאכזבים מאד ולא מצליחים למצוא או לשחזר את “גן העדן” שהיה לנו בישיבות בתוך מסגרת הכולל, ואז האכזבה כפולה, כי היא נוספת גם לאכזבה של הסביבה שלנו, ובתוספת לכך שהזנחנו את האחריות שלנו לפרנסה ואת הציפיות של בת הזוג מאתנו.

שלא תטעה, אני חס ושלום לא רוצה לרפות את ידיך מלשאוף להיות מחובר לתורה. אין דבר גדול וחשוב מזה. אבל אני רוצה להרהר בקול, ולערער, על ההנחה שהדרך צריכה להיות באופן הדיכוטומי הזה, בראיה של השחור-לבן, שבה עומדים משני צדי המתרס העבודה והחיים אל מול בית המדרש וצריך לבחור באחד מן השניים.

מה שעולה מתוך השאלה שלך היא לכאורה בקשת החיפוש אחר נקודת האיזון הנכונה: איך ניתן למצוא את נקודת האיזון הטובה והמדויקת בין המקום שאליו הקב”ה גלגל אותי, בין המציאות שלי כאדם שחי בתוך חיי המעשה, ואיך אני לוקח את הפעולה שלי בעולם, ואת האחריות ליישובו של עולם, ואת החובה לפרנס את ביתי, ומחבר את זה עם הערכיות הגבוהה שלי, ועם השאיפה שלי לקדושה, לקיום רוחני, לחיבור אמיתי עם התורה. איך נותנים ביטוי נכון והרמוני ל”חציו לה’ וחציו לכם”, איך התורה תוכל לחלחל ולהשפיע על חיי המעשה שלי באופן שלא ארגיש שאני מנותק, איך תהיה “דעתי עליה” אפילו בשעת משא ומתן, ואיך מצד שני – תהיה העשייה שלי בחיי המעשה לא מנותקת מהערכים שלי, ואדרבה – תוכל להזין ולחזק את החיבור שלי לתורה.

אני רוצה להוסיף הערה חשובה: צריך לשים לב שאנחנו לא מדברים על “לימוד תורה”. זה כמובן מרכיב חשוב ואופן נחוץ להיות מחובר לתורה וצריך למצוא זמנים ללמוד ולחזק את הלימוד וכו’, אבל צריך להרחיב את המבט ולדבר על התורה כמשהו שמעצב את חיינו, כמשהו שמתקיים בכל הרבדים של החיים שלנו, גם באלו הארציים, המשפחתיים, הזוגיים, גם בחיי המעשה, במשא ומתן עם הבריות. התורה בחיינו מתקיימת גם כשאנחנו לא “לומדים”, היא אמורה לחלחל ולהשפיע על האופן בו אנחנו חיים, על העדינות שלנו, על המוסר שלנו, ועוד ועוד. וכך היא הופכת מתורה שכתובה בספר, לתורה חיה, “תורה דיליה”.

נדמה לי אם כן שהמחשבה כאן צריכה להיות כפולה, גם על האופן שבו אני יכול להיות “בן תורה” (הבן של התורה, ביטוי שכבר התרגלנו אליו, אבל מובנו בין היתר שאני בן בית אצלה, ושהיא לי כ”בסיס האם”) גם בהתהלכי בחוץ, איך אני יכול להיות ב”רווחה רוחנית”, במקום מוּעצם מבחינה רוחנית, במקום שהתפילה והתורה והמצוות מזינים אותי גם כשאני לא נמצא בתוך בית המדרש וגם כשאני הולך לעסוק בחיי שעה. ומן הצד השני, איך אני יכול להשתלב במקום עבודה ופרנסה שלא ירגיש לי זר כל כך, במקום שאוכל לעבוד לא מתוך צורך לרַצות את הבוסים, אלא מתוך תחושה שאני בעל ערך, שאני תורם ומשפיע על המציאות, ולא בא רק בשביל “לעשות כסף”. אני מבין שיש לך כישורים טובים ואולי צריך לחשוב על דרכים שבהם ייפגשו היכולות התעסוקתיות שלך עם עשייה משמעותית יותר בעולם, עם עבודה או עשייה שפועלת טוב בעולם. אולי במקום להפריד בין העולמות, התעסוקתי והערכי, לנסות דווקא למצוא את נקודת הממשק והחיבור ביניהם.

[מעלה כאן מחשבה נוספת: כתבת שפחות הסתדרת עם “עיון”, וזה פותח פתח לשאלות שקשורות לסגנון למידה וסגנון תעסוקתי. והשאלות הן דו צדדיות, גם מבחינת החיבור לתורה וגם מבחינת החיבור לעבודה, כגון: א. מה החיבור הנכון ללימוד תורה, אולי דברים “הספקיים” יותר (כגון לימודי הלכה, רבנות וכדומה) יכולים ליצור תחושת חיבור גבוהה יותר. ב. מבחינה תעסוקתית, אולי צריך לחפש עבודות שיש בהם דגש יותר גדול על עשייה ערכית, חינוכית, וכדומה. אלה רק דוגמאות אחדות לכיווני בירור]

כפי שאתה רואה, יש כאן כמה כיווני מחשבה ובירור שאתה צריך לעשות עם עצמך, כי המפתח לדברים הוא היותך בעולם כאדם אינדיבידואל. המחשבה לחזור לכולל עשויה להיות מפתה בין היתר בגלל שהיא מספקת אשליה שלפחות תהיה לי מסגרת שכבר תייצר לי באופן חיצוני את האקלים הרוחני שאני מייחל לו, כמין מעטפת מגינה, חממה, אינקובטור, שיחסכו ממני את הלבטים והבנייה הכל כך קשה (והסיזיפית, והמייאשת לעתים) של עצמי כאדם שמתמודד עם כוחות שמושכים אותי בו זמנית לכיוונים שונים. לדעתי זו מחשבה נאיבית במידה רבה, הגם שאפשר להזדהות עם המוטיבציה לחשוב ככה, וזאת מפני שהחזרה לכולל יכולה להיות רק ברמה הטכנית, החיצונית, אבל ברמה הפנימית אתה תביא איתך לשם את עצמך כאינדיבידואל, ותהיה במידה רבה יחיד מסוגך. האינדיבידואליות הזו נראית אולי כקללה אבל יש בה גם ברכה, כי היא מעמידה אותך כבעל בחירה בעולם. אין הדבר תלוי אלא בי. ובאמת, הרבה חרדים שיצאו מן המעטפת הישיבתית אל עולם המעשה מבינים שאין הדבר תלוי אלא בהם, ושהם היחידים שאחראים לעצב לעצמם עולם פנימי, רוחני, מחובר, ושעליהם מוטלת החובה והזכות לייצר את נקודת האיזון. נזרקנו לעולם וכעת אנחנו צריכים ללמוד ללכת בכוחות עצמנו, ללמוד לייצר מסגרת במקום שאין מסגרת, ליצור שייכות וחיבור ונאמנות, וגם תחושת גאווה וטפיחה על השכם לעצמנו על כך – גם זה נצרך (או יותר מדויק: קריטי). במידה מסוימת, כל אחד מאתנו הוא גם שליח ציבור, הוא גם מי שאליו העיניים נשואות, הוא זה שצריך לייצר את המודל הזה של הבאת התורה אל עולם המעשה. בדיוק בשביל זה הרי ניתנה תורה, לא למלאכים שאין ביניהם קנאה ושנאה ותחרות וגניבה ורציחה, אלא לבני אדם שיש בהם את כל אלה. האדם נזרק אל תוך העולם הלא-מתוקן הזה, והתורה ניתנה לו לתוך העולם הזה, כדי שהשילוב הזה של אדם עם התורה יחלחל אל המציאות וישנה אותה. ישנה לאט לאט, כמה שאפשר, בהתמודדות עם אתגרים, ברצוא ושוב, בהצלחה חלקית, לפעמים מועטת, אבל לא עלינו המלאכה לגמור.

אז אפשר לנסות להצטרף למסגרות קיימות שמשלבות תורה בתוך חיי המעשה, ואפשר (ורצוי) למצוא את ה”פורמולה” שלי, את האיזון הנכון והשילוב המדויק עבורי. חכמים אמרו שיש ששים ריבוא נתיבים בתורה, כנגד שישים ריבוא נפשות ישראל. התורה היא גם מושג גדול ואובייקיטיבי, אבל גם רבבות מפגשים שונים בין אדם מסוים לבין התורה, וכל מפגש כזה הוא חד-פעמי, ואין עוד כמוהו. ולכל אחד ה”תורה דיליה”. כמו בכל מישור בעולם, גם בתורה – יש תפקידים שונים. אז נניח, יש תלמידי חכמים שתפקידם להגדיל תורה ולהאדירה בעיון ובסברא ולחרוש את מרחבי הש”ס והפוסקים כשהם ספונים בד’ אמות של הלכה, ויש כאלה שתפקידם להורות הנהגה ולחנך, ויש כאלה שאחראים יותר על יישומה של התורה בפועל, בתוך חיי העולם, כשהם מביאים את התורה לפינות החשוכות יותר של המציאות (כמובן שגם בצורה שכרגע תיארתי את זה חטאתי בדיכוטומיית יתר, והדברים יותר מורכבים ומשולבים, אבל זה רק להמחשה).

בסופו של דבר נצטרך לזכור שהסיפור שלנו כאן (באופן כללי של כולנו כבני אדם ובפרט של מי שנמצא בעולם המעשה) הוא התנועה הבלתי פוסקת בין שני חצאי המציאות שלנו: חציו לכם – חציו לה’. כמו האדם, המורכב מגוף ונשמה, אדמה ושמים. ועלינו למצוא את הסולם שמחבר בין הדברים, שמוצב ארצה אך ראשו מגיע השמימה.

אחזור למה שפתחתי: שאלה “כמה יוסף איכא בשוקא” מטרידה מאד. באמת, מה יהיה אתנו?! האם נזכה שהתורה תצמיח אותנו ושחיינו לא יהיו חסרי תוחלת?! אני חייב לומר לך שלפחות ממה שאני קראתי בשאלתך אני יכול לומר בוודאות שאתה שייך לתורה ולא לשוק, גם אם אתה ממעיט בערכך, וגם אתה אולי לא רואה את זה מספיק בעצמך (אגב, רב יוסף היה סמל לענווה, שהרי אמר לתנא “לא תיתני ענוה, דאיכא אנא”, ובכל זאת – לא נמנע מלייקר את עצמו כשייך לתורה ועדיף על פני ה”יוספים” שיושבים בשוק).

אנחנו חייבים להבין את גודל ערכנו, ולראות באור יקרות את החיבור שכבר יש לנו אל התורה, כמי שזכה להתחנך על ברכיה, בבתים חרדיים ובישיבות הקדושות. החיבור הזה שכבר קיים וכבר מיוחד, ראוי לייקר אותו מאד מאד, גם אם יש לנו ביקורת על עצמנו ודרישות גבוהות יותר מעצמנו.

יחד עם זאת, השאיפה להיות מחוברים יותר – היא מעולה, האש הזו שבוערת בך – היא אש קודש. באמת באמת מוטל עלינו להיות גדולים יותר וחשובים יותר ולבנות את עצמנו כאנשי תורה וקדושה, כאנשים ערכיים שהתורה משנה אותם ומגדלת אותם, ועלינו לשאוף לכל אותם דברים יפים שכתוב בפרק קניין תורה במסכת אבות על מי שלומד תורה לשמה: “נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה… ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוי צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים”. נכון, עלינו לשאוף לזה, אבל לא לחשוב באופן דיכוטומי, במחשבה של “הכל או כלום”, אלא לטכס עצות ודרכים כיצד לפעול כל זאת בתוך העולם שבו אנחנו חיים, לא במנותק ממנו, כיצד למצוא את החיבורים בין שמים לארץ, לייצר את המודל שלנו, האישי, הפרטי, לפי האופן והתכונות והכלים שקיבלנו, לפי הסביבה והמשפחה ועם כל התנאים החיצוניים שיש לנו – עם כל זה לייצר את התמהיל הנכון, את המפגש המדויק בין האדם לתורה שמגדל ומרומם אותו, שהופך לסם חיים, ולא ח”ו להיפך.

אני מאחל לך מכל הלב שתצליח במסע הזה של מציאת נקודת החיבור והאיזון בין העולמות, ותגדל בתורה־עם־דרך־ארץ, ותאיר כך את העולם – עולמך הפרטי והעולם בכלל.

בהערכה רבה ובברכת הדרך

אלי