שואלת יקרה,

ליבי איתך, זו שאלה כבדת משקל…

האמת היא שהשאלה שלך היא שאלה בדיני נפשות, מבחינתי, והיה ראוי להפנות אותה לאדם גדול. יחד עם זאת, פנית לאקשיבה ולכן, אני אוזרת אומץ ומכבדת את פנייתך ואשתדל להתייחס לדברים שכתבת לפי מיטב ידיעתי והבנתי בנושא.

מתפללת לשם יתברך שיהיה בעזרי, ויעזור לי לברור עבורך את המילים הטובות והנכונות.

הדבר הראשון שאני מבקשת להעלות בפנייך הוא מידת המהימנות של ההערכה או האבחון שנערך לבעלך לפני שנקבעה הקביעה שאכן מדובר בהפרעת אישיות סכיזואידית. האם הוא נעשה על ידי איש / אשת מקצוע מוסמכים ואחראיים? האם קיבלתם חוות דעת נוספת? לא נראה לי שצריך להסביר מדוע חשובה מתינות וזהירות בענייני נפשות… לעיתים אבחנה שאיננה מהימנה גורמת להתקבעות מוטעית אצל אדם או בקרב החברה של תפיסה עצמית שגויה ביחס להפרעה נפשית, וקשה מאד לשנות אותה.

בהנחה שההערכה הפסיכיאטרית היא מהימנה, ונמצאת בהלימה עם מה שאת חווה ממנו כאישיות וכן עם הדיווחים שעולים מהאנשים הקרובים שחווים את בעלך, אז אתקדם אל הדבר העיקרי שאני רוצה לומר לך והוא – יש לך בחירה בכל רגע נתון, אלא שהיא משתנה. למה אני מתכוונת?

הפרעת אישיות סכיזואידית היא תופעה שאפשר לחיות איתה, ואדם שמתמודד איתה יכול להקים בית נאמן ולנהל חיי משפחה, אלא שצריך ללמוד את התופעה, ראוי להיות קשובים לאדם עצמו ולמה שמתרחש בתוך מערכת היחסים, ולפעול בהתאם.

חשוב לדעת שגם לאדם עם הפרעת אישיות סכיזואידית יש צורך בקשר זוגי אנושי ועמוק, אלא שנסיבות חייו הובילו אותו לפיתוח "הפרעה" / "שריון הגנה" שנחווים כמו שאת מתארת במילים שלך – "הנתק והקרירות הזאת מוציאים אותי מדעתי". החוויה הזו של הנתק והקרירות מקורה בפחד מאינטימיות ומיצירת קשר קרוב, ומחרדה מפגיעה במסגרת הקשר. לי באופן אישי יש דימוי להתנהגות הקרירה הזו והייתי מציעה לך לראות את הקרירות הזו כמו ילד שחטף מכות כמה פעמים, וקבע בדעתו שהוא לעולם לא ייתן למישהו להכאיב לו, ואף יותר מזה הוא לא יתן לאף אחד להתקרב אליו כי הוא כבר למד שקרבה משמעה כאב. מתישהו בפעם מסוימת כאשר מישהו רק התקרב אליו (למרות שלא רצה בכלל להכאיב לו), הוא כבר השתמש בנשק הסודי שלו, כזה שמשדר קרירות, נראה כאילו כלום לא נוגע בו ולכן גם לא יכול להכאיב לו. כל זה כלפי חוץ. עמוק עמוק בפנים יש שם ילד עם נשמה שרוצה להרגיש אהוב ורצוי כמו כל אדם בריא. המצב החצוי הזה הוא מצב שקשה לשאת אותו כי מי שרוצה להתקרב מרגיש דחוי או לא רצוי או שלא רואים אותו או כל אופציה אחרת שהיא תולדה של התשדורת החיצונית של קרירות וניתוק רגשי.

זה בהחלט מתסכל מבחינה רגשית לחוות לאורך זמן קשיים בקשר הרגשי ובתקשורת, הרי הדבר הכי מיוחד לנו כבני אדם זה מערכות יחסים מתוקשרות, ובוודאי שזה עוצמתי במיוחד בזוגיות. יחד עם זאת, חשוב שתדעי שגם אנשים עם הפרעה נפשית מתפתחים ומשתנים. ייתכן שקווי אישיות מובהקים לא ישתנו, אבל הם כן עשויים להתרכך ולהתעדן עם השנים. העניין המאתגר בסיפור הזה הוא הזמן שנדרש לכך, הפתיחות לתהליך הלמידה שלכם אחד את השני והמוכנות לשלם את מחיר המאמץ וההתמודדות. איש / אשת מקצוע טיפולי מיומנים בתחום יוכלו ללוות אתכם במסע הזה לגילוי אותו חלק בנשמה שמבקש אהבה וקרבה בגלוי.

מכיוון אחר לגמרי, אני רוצה להסב את תשומת ליבך למה שאת מתארת כמעלותיו של בעלך: אדם חכם, טוב, זורם איתך ומאפשר לך חופשיות. כמו שאת יודעת למידות טובות אין תחליף, וחכמה היא מתנה גדולה להיעזר בה פה בעולם הזה. את ציינת מפורשות שהוא זורם איתך ונותן לך חופש. אכן, יש נטייה אצל אנשים עם הפרעת אישיות סכיזואידית לתת לקרובים להם את מה שהם בעצמם צריכים – מרחב רגשי חופשי ועצמאות. אולי זה ישמע לך מוזר, אבל יש נשים שהמרחב הרגשי החופשי הזה הוא בעל ערך עבורן, ולא דבר של מה בכך. בהקשר הזה אינני יודעת מהי רמת הקרבה הרגשית שאת מבקשת בחיי הנישואין, אולם אני מציינת שעשוי להיות בזה אפילו מימד של יתרון בהקשר להפרעה המדוברת. אני ממש מבינה לליבך כשאת חוששת לפרק את החבילה אחרי שנה אחת של נישואין. גירושין זו לא חוויה מרנינת לב…

אם אני חוזרת לשאלה שמטרידה אותך – האם יש סיכוי שדברים ישתפרו? אני אדם שמאמין שאנשים שמוכנים לעשות עבודה פנימית משתנים, גם אם מעט, גם אם לאט, אבל אף אדם בעולם לא יוכל להבטיח לך את זה. אז מה עושים?

כמו שכבר כתבתי לך בהתחלה, יש לך בחירה בכל רגע נתון ותממשי אותה. ברמה האישית הייתי מייעצת לך ללכת לאדם שאת סומכת עליו ומכיר אותך לחלוק איתו את לבטייך ולבקש ממנו איזה שהם עוגנים שילוו אותך בתהליך בחירה שאת עומדת לעשות – בין אם זה להמשיך ולבנות ובין אם זה לקום ולפרק את החבילה כמו שכתבת. הדבר השני הוא קצת עצה טובה וקצת בקשה שלי אלייך – בכל מצב אל תוותרי על השמחה שלך.

אני מתארת לעצמי שבשורה כזו היא בשורה לא קלה לעיכול, אבל היא לא חייבת להשבית את שמחתך. אם את מחוברת אל התכלית, ומחפשת לעשות את רצונו של הקדוש ברוך, אז השאלות שלך הן שאלות של מישהי שעובדת את הקב"ה ורק על זה לבד ראוי לך להיות שמחה. את הרי לא עשית שום דבר רע לאף אחד! בהסתכלות של אדם מאמין את מבינה שלא בחרת לכתחילה להינשא לאדם עם הפרעת אישיות, אלא נבחרת לזה. עכשיו השאלה היא האם את נעתרת להזמנה האלוקית הזו ועושה כל שביכולתך כדי לממש את האפשרות לקיים עם בעלך את ביתכם המשותף? ואולי את בוחנת מחדש את חייך, את גבולות הגזרה החדשים של הבחירה שנפתחו בפנייך ומבקשת לעצמך חיים אחרים?

כולי תפילה שתזכי לקרבת אלוקים בכל בחירה שתעשי ושהקב"ה ינחה אותך לעשות רצונו כרצונו הטוב.

ובחרת בחיים!

שירה ק.