שלום לך,

קראתי את שאלתך וחשתי שגם אני מצטרף לצער שאת מתארת, הנה את בחורה יראת אלקים בעלת שכל ישר המבקשת לעבוד את ה' ולעשות את מה שנכון לעשות, ובמקום להגיע לשמחה של מצווה ולאושר, את מוצאת את עצמך באכזבה, בפחד וביאוש. הלב יכול להשבר.

מילא שאני מצטער. אני אתמודד עם זה. אבל הסיפור היותר גדול הוא אביך שבשמיים.

איך מרגישה אמא שמרעיפה על בתה כל טוב, אך הבת במקום לשמוח שוקעת במרה שחורה, מהלכת קדורנית ולא מעלה חיוך על פניה? כך מרגיש גם הקב"ה כאשר כל העולם לא נברא אלא עבור בניו חביביו, והוא זן ומפרנס אותם ומקיף אותם בברכה עד בלי די, ואילו הם, במקום לשמוח, מחמיצים פנים ומהלכים עצובים ונכאי רוח. עד היכן מגיעים הדברים ניתן ללמוד מכך שבתוכחה שבפרשת כי תבוא מספרת לנו התורה את הסיבה שבגללה יבואו כל הקללות הנוראות על עם ישראל "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". בשמחה!!!

האם יעלה על הדעת שהקב"ה ברא את האדם לרע לו? כדי שיהא האדם מהלך כפוף ונאנח סר רוח וזועף? לא זו דרכה של תורה ולא זו ההנהגה שראינו אצל רבותינו בכל הדורות. האם זו הדרך שהקב"ה רוצה שנעבוד אותו? הרמב"ם בהלכות לולב כותב כי "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שצווה בהן, עבודה גדולה היא". כאשר אדם בא לקיים מצווה יש לו לגיל ולשמוח בעשיית המצווה. התרגשות! שמחה! חלילה לעצבות ולדכאון להכנס לפני ולפנים בבואנו לעשות רצון אבינו שבשמים. לעיתים אנו שומעים סיפורים על אנשים גדולים שחיל ורעדה אחזתם מכל נדנוד חטא, ואנו מדמים בנפשנו שכך היא ההנהגה הראויה. לגמרי לא נכון. אדם גדול שהשתלם במעלות התורה והמידות יכול למצוא את האיזון בין שמחת חיים עמוקה לבין דאגה וחרדה על מיעוט קיום מצוות, ויודע לשקול בפלס דעתו הרחבה מתי ראוי לנקוט במידת היראה והפחד. אל תדמי בנפשך שאנשים אלה הילכו כל היום בצער ובעגמת נפש. זה לא יתכן כי פשוט אי אפשר להגיע לעבודת אלוקים נכונה בדרך כזו, והיא סותרת באופן ברור את התורה ואת רצונו של הקב"ה.

אמת, הקב"ה הציב בפנינו דרך ונתן לנו תורה ומצוות כדי לצרף בהם את ישראל, והוא מצפה מאתנו שנקיים את מצוותיו. אמת גם שיש שכר ועונש. מהו עונש? קיימים בחז"ל ובדברי גדולי ישראל לאורך הדורות תיאורים לגבי העונש הצפוי לאדם. הזכרת את עניין י"ב חודש שאפילו צדיקים יושבים בהם בגיהנום, ויש עוד תיאורים קשים יותר וקשים פחות שנכתבו כולם על דרך הסוד והנסתר. מקובלנו מרבותינו שאין לנו שום הבנה בעניינים אלה שכולם משל וחידה. איננו יודעים מה באמת קורה לאחר המאה ועשרים של האדם ואת דרכי הנהגתו של הבורא בעולם הזה ובעולם הבא. ישנם מורים ורבנים שמשתמשים בתיאורים הללו כפשוטם. יש שכוונתם לעורר את לב השומעים על מנת שלא יזלזלו במצוות. יש גם כאלה שאינם מבדילים בין פשט לבין דרש, בין מה שראוי לומר ליחידים לבין מה שראוי לדרוש ברבים. לא כל מה שאת שומעת, גם אם זה מרבנים, צריך להבין כפשוטו.

אז מהו עונש אנחנו לא יודעים בדיוק. אז מה אנחנו כן יודעים? הרבה מאד. יש דברים שאנו יודעים היטב.

אנו יודעים בברור שמידה טובה מרובה ממידת פורענות. אנו יודעים שהקב"ה טוב ומטיב וחפץ בטובת ברואיו. שהוא אבינו ואין בלתו. אנו יודעים שצער גדול יש לקב"ה כאשר בניו בצער: "אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי" (סנהדרין מ"ו.). כל זאת אנו יודעים בברור גמור.

מה עוד אנו יודעים? שהאהבה שהקב"ה אוהב אותנו גדולה כל כך שהוא גם עשה עמנו חסד מיוחד שמאפשר לנו למחוק את מה שחטאנו כנגדו. הוא אינו אורב לנו בפינה כמו שוטר תנועה ומחכה לתפוס אותנו עוברים על החוק. להיפך, הוא נותן יד לשבים וגם כאשר אנו נכשלים, נופלים לבוץ ומתלכלכים, הוא מחכה לנו שנפתח לו פתח כפתחו של מחט והוא יפתח לנו פתח כפתחו של אולם, פתח של רצון ושל תשובה מאהבה. והוא סבלן מאין כמותו ועד יום מותו של האדם הוא עומד ומצפה ואם ישוב מיד מקבלו באהבה, בחסד וברחמים ומושיבו אצל כסא כבודו. והתשובה איננה כרוכה בייסורים ובעינויים אלא די במחשבה אחת זכה, הרהור טהור של קרבת אלוקים ושל חרטה והקב"ה עט כמוצא שלל רב על אותה מחשבה ושמח בה שמחה גדולה על בנו אהובו שהסב את ליבו אליו שנית ומיד מוחק לו את עוונותיו וזדונות נהפכות לו לזכויות. הגמרא אומרת, וכך גם נפסק למעשה, שאם אדם קידש אשה על תנאי שהוא צדיק גמור, הרי שהיא ספק מקודשת לו שמא הרהר בתשובה. הרהור קטנטן,  מחשבה עמוקה אחת של תשובה והוא נחשב כצדיק גמור, טהור ואהוב.

אז איך אפשר לא לשמוח כאשר יש לנו אבא כזה? הוא מציב בפנינו דרכים רבות בהם אפשר לעבוד אותו. כולן דרכים טובות וראויות. יש מי שנוטה ללימוד תורה ויש מי שנוטה לגמילות חסדים. יש מי שנמשך לחסידות ויש מי שנמשך בעבותות קסם אחר היכל הניגון. הקב"ה מעניק לכל אחד ואחד חבילת כשרונות, נטיות לב ויכולות והוא מצפה מאתנו שנשתדל להפיק מהם את המיטב, והוא גם יודע שנכשל ושנפול, והוא שם בשבילנו ברגעים כאלה, שולח לעברנו יד רחומה.

אי אפשר להאשים אותך במחשבות שאת מתארת שעוברות עלייך. לפעמים התיאורים הקשים והפרטים נכנסים לראש וקשה להוציאם. רבים נופלים בזה ומדגישים את הצדדים הפחות עקרוניים בקשר שלנו עם הבורא. הסתבכת מעט. אבל רק מעט. רב לך שבת בעמק הבכא. נערי מעלייך את קורי היאוש והעצבות והחליפי אותם באורם הבוהק של השמחה וחדוות החיים כפי שהקב"ה רוצה ותעשי שמחה גדולה בשמיים ובארץ. "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה". אם את מרגישה שקשה לך לצאת מהתחושות הקשות שלך, הייתי מציע לך לבחון את האנשים שאת מכירה, לבחור מביניהם אדם שאת מעריכה (רב, רבנית, חברה מבוגרת, קרובת משפחה), אדם ששמחתו בליבו ועל פניו, לשוחח אתו על העניין ולקבל הדרכה.

אסיים במשל נפלא של המגיד מדובנא (הגאון מוילנא אמר שבמשל זה כיוון המגיד לעומק הפשט) על הפסוק "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל". משל לסוחר ביהלומים שהגיע ליריד בלייפציג ובקש מהנער השליח שיעלה את מזוודתו לחדרו במלון. כאשר חזר השליח כולו מזיע ומתנשף, הזדעק מיד הסוחר "איפה המזוודה שלי???!!". ענה לו הנער "מה זאת אומרת? הנחתי את המזוודה כפי שבקשת בחדרך". אמר לו הסוחר "אני סוחר ביהלומים שערכם עצום גם במשקל קטן, ומזוודתי קלה היא עד מאד. אם אתה מתנשף ומזיע, סימן שסחבת מזוודה כבידה. אם המזוודה הייתה כבדה, זו איננה המזוודה שלי…". כך מפרש המגיד מדובנא שהקב"ה אומר לישראל שאם "יגעת בי ישראל", אם דרככם בחיים מייגעת אתכם יתר על המידה ואינכם מוצאים בה נחת, אם אתם נמצאים בצער ובעצב מהדרך הזאת, הרי ש"לא אותי קראת יעקב", לא אותי אתה עובד אלא למישהו אחר. הקב"ה אומר כביכול "זו איננה המזוודה שלי".

אני מאחל לך בכל ליבי שתצאי מתוך ההפיכה, שתחשבי מחשבות טובות. תעשי מעשים שתואמים למחשבות טובות ואחר הפעולות ימשך גם לבך הדואב ושב ורפא לו. זה מה שהקב"ה רוצה ממך, שתתעוררי בבוקר עם חיוך גדול ושתעלי אתו על יצועך לעת ליל. הוא יחייך אתך וישמח בשמחתך.

רק טוב ושמחה ואושר כל הימים,

גרשון

[email protected]