דלג לתוכן
שלום. תודה רבה על תשובות שלכם אתם מדהימים!
רציתי לשאול אולי תוכלו לעזור לי.
יש לי בעיה קשה קשה של ביטחון עצמי . אין לי ביטחון לרקוד בשמחת תורה או בחתונות כולם שמחים זזים רוקדים ומחייכים ואני אפילו לא מצליח לחייך. אני בן אדם נעים ובאינטרקציה טובה עם אנשים אבל שזה מגיע לריקודים אני משתתק ואפילו לא מצליח לחייך. ממש מתבייש. אני מנסה לעבוד על עצמי ולא מצליח פשוט נשאר באותה נקודה וכל פעם מתעצב מחדש. אני מאמין שהכל ניתן לשינוי ופשוט צריך להזיז משהו במוח. יש לכם עצה כיוון?
שלום לך בחור נחמד
תודה רבה על שאלתך היפה, כיף לראות בחור שלא מוותר לעצמו, לא מוותר לחיים, רוצה לחיות חיים מלאים וטובים.
טוב עשית שהלכת לקורס להגברת הבטחון העצמי. גם אם זה לא עזר לך בתחום הריקוד, מאד יכול להיות שזה מה שאיפשר לך לפנות לעזרה מבלי להתבייש ולחשוש מ’מה חישבו עלי’. כל הכבוד.
יתכן שהקושי הספציפי שלך שהוא משהו שאפשר לחיות איתו, הוא בעצם חלון למשהו גדול יותר. משהו שאם נצליח להבין אותו זה יכול להיות בעל משמעות גדולה בחיינו.
ננסה להתבונן בקושי שלך. אתה רוצה לרקוד ולא מצליח. למה אתה רוצה לרקוד? האם כי זה מה שכולם עושים? ומדוע אתה מתבייש, הרי זה מה שכולם עושים? אולי אתה חושש שכולם יודעים לרקוד יותר טוב ממך?
אני מעלה כל מיני צדדים שיאפשרו לנו להבין את הבעיה. האם יש לך סיבה להניח שאתה גרוע בריקוד באופן חריג? אנחנו הרי יודעים שרובנו לא כאלו רקדנים מעולים ולמרות זאת רוקדים… האם עד כדי כך אתה חושש שלא תשתלב בקצב?
אין לי קצה של מושג לגבי השאלות הללו. אנסה כיוון אחד מסוים שנראה לי שיכול לעזור, ולצורך כך נניח לצורך הענין שהבעיה שלך בריקוד עצמו. אתה לא מתחבר לפעילות הזאת, משום שהיא חסרת הקשר. הרבה פעמים נראה כאילו היא מגוחכת. משלבים ידיים אחד לשני ומתחילים להתנועע במעגל. הלו! אתם אנשים מבוגרים ורציניים, מה נסגר איתכם?
אני יודע שאתה לא חושב כך. אדרבה, אתה מעריך את היכולת הזאת לרקוד ורוצה בה. אבל אולי הרצון הזה נובע ממקום קצת חיצוני. ממקום שאומר ‘אני רוצה להשתלב בפעילות/לא להיות חריג’ או אפילו ‘אם כולם עושים את זה כנראה זה לא כזה טיפשי’. הבעיה היא שגישה כזאת לא יכולה לתת מספיק מוטיבציה. הראש רוצה לרקוד אבל הלב לא, ומה ששולט על הריקוד הוא הלב. כי הריקוד אינו פעולה רציונלית, ואין בו שום תועלת. הוא ביטוי של משהו שמתרחש בתוך הלב, משהו ברגשות שמתפרץ החוצה. כמו צחוק או בכי.
(יתכן שהקושי הזה מתבטא אצלך בחשש שמא אתה לא רוקד נכון או לא בקצב. אבל זה יכול להיות רק ביטוי של חוסר ההתחברות לעצם התנועה. כאשר אדם לא מחוסר הוא גם מרגיש זר ומנוכר וחסר בטחון).
כאן אנו מגיעים למקום ששאלת הריקוד יכולה להיות חלון למשהו גדול יותר. בעצם השאלה האם אנו יכולים לשכנע את הלב שלנו לזרום. מהי בכלל הגישה אל הלב. במיוחד במקרה כזה, שגם השכל מזדהה עם הכבדות של הלב. מה פתאום לרקוד? מה זה בכלל?
אולי ננסה אם כן לשכנע את הראש, ואז הלב ילך בעקבותיו.
ננסה להכניס לראש שלנו שתנועות או סתם תופעות אנושיות הם בדרך כלל לא טיפשיות, גם אם הם נראות כך. שהאדם הוא יצור כל כך מתוחכם ועמוק עד שהרבה פעמים הוא עצמו אינו מודע לעומק דל המעשים שהוא ע שה, ולתחושות שהוא חש.
אם נצליח לרכוש את נקודת המבט הזאת זה יכול להשליך על כל החיים, להאיר אותם ברור חדש. התועלת שתצמח או לא לעניין הריקוד רק תהווה ביטוי לתועלת הגדולה של התחברות והשתייכות לתנועת החיים הענקית, שנראית לנו הרבה פעמים סתמית וחסרת תבונה, מה שגורם לנו להתנכר אליה ולהרגיש קצת כאב ומנוכר למולה.
נחזור לריקוד.
תנועת הריקוד בעצם מבטאת את הרצון של האדם להשתחרר מכבלי גופו. הגוף הוא כבד, ולכן הוא נוטה כלפי מטה. האדם מרגיש רצון לעלות, לקפוץ, להשתחרר, לא להיות כבול לחוקי הפיזיקה. הרצון הזה הוא דבר שמאד מאד טבעי לאדם ומאד חשוב לו. במידה רבה הוא בעצם מגדיר אותו. לדכא את הרצון להשתולל ולהתפרץ זה בעצם לדכא את הרצון להשתחרר מהמוגבלויות שלנו. הרצון להיות מזוהה עם החלק הגבוה שבנו, החלק האלוקי והרוחני.
‘ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלקים’. הנגינה מעוררת את החלקים הגבוהים שלנו, שנמצאים בדרך כלל בתת ההכרה שלנו, ומעלה אותם להכרה. האדם אינו יכול לחיות כל הזמן בתודעה שהוא יצור כל כך גבוה. הפער בין התודעה לבין המציאות הריאלית של האדם יכול לשגע אותו. אבל לפעמים האדם מתעלה להכרה הזאת, וזה קורה הרבה פעמים כשיש מוזיקה טובה. התגובה להכרה הזאת היא באמת מתבטאת בהתפרצות מסוימת, של בכי, או תנועות גוף כאלו ואחרות. התנועה של הריקוד היא תגובה לסוג של מוזיקה שמעורר את החלקים הפראיים שבתוכנו, פראיים לא במובן השלילי, אלא במובן הסופר חיובי, במובן הזה שהאדם רוצה לפרוץ את גבולות הגוף שלו ולממש את החלק הגבוה שבו.
לא בהכרח שכל מי שרוקד עושה זאת מסיבה הזאת. הרבה אנשים רוקדים כי זה מה שצריך לעשות. אולי תתפלא, אבל יכול להיות שמאותה סיבה הם גם מחייכים. אבל בעומק טמון איזה משהו טבעי שגורם לכל השרשרת הזאת להיווצר. לאנשים שהתחילו לרקוד בגלל שהגוף שלהם הגיב כך למוזיקה, ומשם כבר נוצרה הדינמיקה הבנאלית של הריקוד.
לך זה לא אמור להפריע. מותר לך וכדאי לך להסתכל על האנשים הרוקדים, ולהרגיש את היופי שבתנועה הזאת, את העומק שלה, ומהמקום הזה לרצות להתחבר אליה. להרגיש את דופק הנשמה שלנו בווליום יותר גבוה.
לא תמיד ההתעוררות מגיעה ממוזיקה, הרבה פעמים היא מגיעה מהאירוע, כמו חתונה או שמחת תורה. כאשר נמצאים באירוע כזה כדאי לעצור לרגע ולחשוב על היופי שבו. למצוא איזו נקודה שתדבר אלינו. למשל, כל היופי שבתמימות של הזוג הצעיר, באהבה הבוסרית שבליבם ובאופטימיות שלהם. זה יכול מאד לרגש ולהוביל לתנועה של ריקוד.
בשמחת תורה או בהכנסת ספר תורה מספיק להסתכל על הספר תורה, לחשוב כמה משמעותי הוא בחיים שלנו, כמה מרגשת העובדה שהספר הזה מלווה אותנו אלפי שנים ומהווה את מרכז החיים, לא רק שלנו, אלא של אבותינו ואבות ואבותינו. זה יכול לתת איזה הבזק של התרגשות עצומה לנוכח הנגיעה שיש לנו בדבר כזה גדול ואינסופי. ההבזק הזה יכול לתת אנרגיה של ריקוד למשך דקות ארוכות.
אלו כמובן רק דוגמאות. אני סומך עליך שתיקח את הרעיון המרכזי. ראשית שתנועה אנושית יש בה עומק, ואם רוצים להתחבר אליה כדאי לעשות את זה דרך שם. שנית שהעומק שבריקוד הוא הרצון של הכוחות הגדולים שלנו להשתולל ולהתפרע ולצאת מהגוף שמגביל אותם וכולא אותם. ושלישית, שהחיים מספקים לנו הרבה הזדמנויות לחוות את החוויה הזאת. כדאי לנצל אותן!
בהצלחה!
יצחק
itzchak@shpitzim.co.il
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
