בסייעתא דשמיא

שלומות לך, יקרה כל כך.

אינני יודעת מה נגע בי יותר. הזעקה הקדושה שלך לעזרה וסיוע, המצוקה של נפשך הכמהה לחום ולקשר או שמא הלולאה הזו שנפשך נעה בה כבמין כף קלע ללא מוצא. אני חושבת שזו את- מרגשת בכנות ובישרות שלך ונוגעת במיתרי הנפש עם האומץ, עם החתירה לאמת,עם ההקשבה לצורך פנימי ועמוק עם השוועה לסיפוק שיהא מניח גם את דעת בוראך וגם את ישרותך הפנימית.

מול מציאות ה"אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי"- אותה תיארת אני יכולה ממש לחוש את ליבי הנצבט מכאב. יודעת את פניה המרים של הבדידות, תחושה הדחייה וחוסר החפץ אל מול פני הלענה של החטא, של ההסתרה, של חיים כפולים כמעט וכישלון. את כולם אני יודעת לבד מי מר ממי.

יקירה,

את שואלת אחר עיצה טובה, אחר דרך של היתר והייתי רוצה עוד מעט קודם לעצור ולהדהד, לדייק, לברר, את בקשתה של הנפש.

קשר.

לו היינו עורכים הקבלה ביו העולם הפיזי לעולם המטפיזי היינו יכולים להשוות בקלות את הצורך בקשר לאוויר לנשימה. כבני אנוש, אנו זקוקים להיקשרות כאחד התנאים הבסיסיים ביותר לאחר תנאי הישרדות הגוף. אם כל אדם כך, אשה- על אחת כמה וכמה.

בספרים העוסקים בניתוח מבנה המח וההתפתחות הנשית מופיע הצורך בקשר, בתקשורת ובחברות במקום בסיסי כל כך שהוא ניכר כבר בימים הראשונים להולדתן של תינוקות. פעוטות, בנות, תעשינה, דרך כלל, מאמצים גדולים בכדי להשיג את תשומת הלב וההתייחסות לה הן ראויות.

אבל גם ללא שנרוץ אל המדע, דורשים חז"ל את תכונותיה של האשה כנמצאת בקשר תמידי עם בעלה במקום בו היא מקבלת ממנו ומושפעת ממנו בדיוק כשם שאור הלבנה מקורו מן האור אותו הוא מקבל מהשמש-

לולא הוא- אין הוא מאיר.

התחושה הזו אותה את מתארת מובנת מאוד- להיות בלי השפעה של אהבה, התייחסות וקשר. זה כמו להיות על סוללה חלשה. יתכן שהכל עובד ומתפקד אבל מינורי. בלי אנרגיות, בלי לב פועם. בלי שאת- ישותך עוצמתך, מהותך- קבלו את התחושה המתוקה מתוקה הזו:-

את מדהימה. וכמה שאומר זאת זה לא מספיק. הדבר היחיד שחשוב בעולם זה להיות לצדך.

התחושה המיוחדת הזו שמשהו ראה אותך.

את- אינם רק " הדברים שאת עושה" כי אם את. את בעצמך.

הנוכחות שלך, הרגשות שלך, המחשבות שלך, הלב שלך. גם הגוף שלך.

קשר לכל אלו. התייחסות אמיתית ופנויה לכל אלו-

זהו הדבר אותו הנפש מבקשת.

יתד מספר אחד- לאשר לעצמך את הצורך.

להסכים לו. לאושש בינך לבינך את החסר, ללא תירוצים.

את כל כך צודקת והנפש שלך רוצה דבר אמיתי.

למעשה, הקסם שבחיזור נושא את התחושה הזו.

כשמשהו מן החוץ שם לב להיותי. שמשכתי את תשומת ליבו והתעניינותו מספיק בכדי לקיים איתי סוג של קשר- מספק בעצם את החויה והתחושה של הכרה בי ובערכי, של נראות וערך.

הבעיה בדבר הזה, בעומק, אינה מצויה רק בחוק האוסר זאת. החוק האוסר הוא גבול חד וברור שככל חוקיה של תורתינו הקדושה יסודתו בפלאיה הנשגבים והטמירים של דעת עליונה ונשגבה.

הוא אשר ברא את העולמות בחכמה עלומה והוא אשר קבע כי כל דבר- אבל כל דבר נברא ממשפיע ומושפע. כותב הרמח"ל בספרו קנאת השם "כי כל העולם כולו, בכל מדרגותיו הוא אדם גדול והאדם הוא עולם קטן.. וכפי החלקים אשר לאדם, כך תהיינה ההשפעות הצריכות לו. כי כל חלק צריך קיום וכל קיום ע"י השפעה הוא..

אבל,

כאשר ההשפעה של הטוב מגיעה ממקום חיצוני שלא ממנו אמור האדם לקבל אז ההשפעה הזו הופכת לקלקול עצום. קלקול באדם וממילא-

קלקול בעולם כולו.

את ראויה ואמורה לקבל את אשר את ראויה גם ראויה אבל מאחר ואת נשואה לבעלך-

האור והחום שלך, ההתיחסות והחיזור,

הקשר והנראות- כולם מקורם בא רק משני מקומות-

שני המקומות האלו אליהם ורק אליהם הנפש שלך מחוברת באופן שעשוי לקבל את השפע.

זה כמו צינור ישיר למקום הנכון בעוד מקור חיצוני לא מגיע אל המקום המתאים. הוא לא מחובר כלל. במקום להאיר בך זה מחריב ומחשיך.

המקורות שלך לטוב שלך הם; איך לא- בעלך ו.. את עצמך.

עוד בטרם ננסה לגעת בסוגיה בה פתחת את למעשה:

" בעלי לא מספק את מה שאני זקוקה לו, מה עושים"? הייתי רוצה לגעת במקור השני אותו הזכרתי, בך עצמך.

אני יודעת שזה נשמע מאכזב, לא משכנע ולא מספק אבל האמת היפה וברה לא תמיד לובשת בגדי ראוה זוהרים.

והאמת היא שאת העוצמות, הכח, מרחבי האין סוף שיש במפגש האדם עם עצמו אי אפשר לקבל במפגש עם אדם אחר.

הסיבה לכך נעוצה בפשטות בעובדה שבבניה של קשר ושל נראות של האדם עם עצמו הוא מוצא מעיינות בלתי נדלים של עומקים מכח היותו צלם אלוקים.

האין סוף האלוקי מתגלה על בלי קץ גווניו כאשר אנו מפנים לו מקום ומסכימים להרפות מספיק ולא להשתלט על עצמנו ולהפריע.

מתוך השקט, קם ועולה חיבור עמוק שלא נצרך למילים אל תוך החוויה הפנימית שלנו.

אהבה שאין אף בריה בעולם מסוגלת להעניק לנו.

קשר של האדם עם עצמו.

את יודעת מה הדבר המופלא ביותר בדבר הזה?

אין אף אדם, מציאות חיצונית שיכולים לפגוע בקשר כזה. הוא לא תלוי בכסף ולא ביופי. הוא עומד וקיים לעולם.

קיימת בתחילה מסוכה של התמודדות עם כאב אותו פוגשים עם בדידות ורגשות דוגמאת פחד וכיוצא בו אבל שמעתי לאחרונה משפט מקסים בעיני ועוד יותר מכך- נכון;

"אל תבזבז את הכאב הזה שלך-

תן לו להוציא אותך למסע ראוי."

הכאב הוא שליח.

הוא מאותת לאדם כי הוא נצרך לפנות מקום ולהקשיב פנימה. יש משהו עמוק שצריך להגיע לעולם.

למרבה הצער אנו נוטים לקחת משככי כאבים, מסיחי דעת, לאכול, לקנות ולצרוך תאוות אבל לא לעצור ולהסכים להיות.

לסבול את הכאב עד שיוולד בתוכנו הדבר האמיתי.

אין מדובר בעוד תוכן ( הגם שאני מאוד מאוד מעריכה את הצעד הזה שלך ואת הפעולה החיובית מאוד) כי אם בהקשבה אמיתית אל תוך הנפש פנימה.

ובכן.

יתד מספר שניים.

כשגברת בדידות דופקת בדלת-

תני לה להכנס והיי עמה. בהקשבה. בתשומת לב.

יש לה מה לגלות לך.

ובאשר לזוגיות.

אני מעריכה מאוד את היכולת שלך להפריד ולהבין כי החסר בהשפעה של בעלך מגיע מהמקום אליו הורגל ולא בעטיך הגם שהחויה מספרת אחרת.

בחויה שלך הפנימית מולו הוא פשוט לא מעוניין ולא בעניין.

יקרה לי מאוד,

האם ידעת כי זו נטיה בסיסית שנמצאת אף היא במבנה של האשה?

אינני יודעת אם זו נגזרת של קללת חוה, "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" אבל יודעת כי נשים רבות מאוד אם לא כולן נושאות איזו שהיא חוויה בסיסית שנושאת ונותנת בשאלה הנמצאת ברומו של עולם-

האם אני מספיק… ראויה לאהבה.

נשים עשויות להיות מוכשרות, חכמות ואף יפות אבל הנקודה הזו לרב תוותר בעינהן כספק או כ "צריך להוכיח". זה אולי ההסבר על רגל אחת לכל כך הרבה מניעים של נשים להתאמץ בתחומים שונים כל אחת לפי תפיסתה מהו הדבר שיביא אותה למקום הנצרך כל כך של "ראויה לאהבה".

גם נתון זה לוקח בזוגיות בראש ובראשונה להתבוננות פנימה. " אני מרגישה דחויה והוא טוען שזה לא נכון". שניכם צודקים.

אבל,

ויש אבל.

גם לאחר שתבני בעצמך את המקור לאהבה ולנראות עדיין את יכולה וצריכה-

גם לטובתו הרוחנית של בעלך,

לנסות להגדיר לעצמך ומאוחר יותר- לו, מהם הדברים להם את זקוקה.

לפעמים הם לא יודעים. לפעמים המקומות האלו נחסמו או דוכאו-

אבל הם בודאי קיימים.

בסבלנות. אולי עם עזרה של לימוד תקשורת נכונה. אולי בשיחות מודרכות, תלמדי את בעלך להעניק לך את מה שאת זקוקה לו.

וזהו יתד חשוב ביותר-

אל תוותרי על הזוגיות שלך.

תטפחי אותה כמו תינוק שטרם למד ללכת.

למענך יקירתי.

למען בעלך.

למען ילדכם.

את לא תמצאי בחוץ את שנפשך מבקשת מכיוון שלאחר שהתקדשת לבעלך רק הוא ואך ורק הוא המקור לטוב שלך.

זה מאכזב ללמד בעל לומר את המילים הנכונות, אני יודעת. זה קצת מרגיש "לא זה" כשזה לא מתעורר מעצמו ובספונטניות אבל עם עבודה עקבית- גם זה יבוא.

אני מאמינה שאם הקב"ה שם אותך שם כנראה שזהו האתגר כרגע.

זה מה שהוא רוצה ממך.

ובאשר לאמון שלך בעצמך?

את מדהימה, גברת. אמיצה וישרה ואלופה.

ובעלת נשמה קדושה שלא יכולה לסבול שקר.

מגיע לך. מגיע לך. מגיע לך-

אין סוף של אהבה.

אל תבהלי מן הדרך.

היא רק דרך.

סופו של דבר- את תמצאי בה את החלק היפה ביותר של חייך. מבטיחה לך.

בהערכה עצומה ובתפילה כנה להצלחתך,

דקלה

[email protected]>