אם מישו גורם בכוונה למותו אבל לא עושה את עצם הפעולה בעצמו – האם נוהג כלפיו דין מאבד עצמו לדעת? ובמידה ולא, הוא יכנס עלזה לגיהינום או לכף הקלע ויסבול בגלל זה? או שלא ופשוט ימשיך הלאה ויישפט לפי שאר מעשיו?
דלג לתוכן
אם מישו גורם בכוונה למותו אבל לא עושה את עצם הפעולה בעצמו – האם נוהג כלפיו דין מאבד עצמו לדעת? ובמידה ולא, הוא יכנס עלזה לגיהינום או לכף הקלע ויסבול בגלל זה? או שלא ופשוט ימשיך הלאה ויישפט לפי שאר מעשיו?
שואל יקר, שלום רב.
המתנה הגדולה שנתן לנו הקב"ה היא החיים עצמם. אמנם הקב"ה נותן לנו דברים רבים בנוסף על החיים, אך החיים עצמם קודמים לכל השאר, לא רק בסדר הזמן, אלא גם במהות. את שאר הדברים נותן לנו הקב"ה בתוך מסגרת של יחס – יחס בינינו לבינו. אבל כאשר נותן לנו חיים, הקב"ה מכונן את היחס עצמו, יוצר אותו יש מאין.
מסיבה זו מגלה הכתוב כי "חיים ברצונו" – רצונו העמוק ביותר של הקב"ה (כפי שהתורה מגלה לנו) הוא החיים, מפני שרצונו ית' הוא שיהיה לו יחס עם ברואיו. כל מה שהקב"ה פועל בעולם הוא בשביל אותו יחס (וכלשון חז"ל שברא את העולם משום ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים), ועל-ידי אותו יחס.
השאלה שלך מתמקדת בפן הטכני: מה דינו של אדם הגורם למותו אך לא מבצע את הפעולה עצמה. אך דע ידידי שבמי שמאבד עצמו לדעת אין "פן טכני" (גם חז"ל לא התייחסו לאף "הלכות טכניות" בנוגע למי שמאבד עצמו לדעת ח"ו), אלא חומרת העניין נגזר ישירות מתוך מהותו. מי שמתאבד חלילה בכוונה תחילה כורת במו ידיו את החיבור בין רוח וגשם שדרכו מתגלה קדושה בעולם – את החיים.
החיים מציבה בפנינו אתגרים רבים. יש כאלה נעימים, יש כאלה שפחות. יש גם קשים, ואף קשים מאד. אך אם נחפש פנימה, נמצא בתוך תוכנו את הכוח להתמודד אתם, לפעמים בצירוף סיוע של אנשים המזדמנים לנו, בדיוק בעיתוי הנכון, כדי שיחדיו נחלץ מן המצר. מטרת החיים הרי היא לצלוח את אתגרים, לעמוד בניסיונות, עד הם עצמם הופכים למקור צמיחה וגדילה, לאמונה ולקדושה.
מי שבורח מהם, מי שבורח מן האתגרים, מאבד את כל התכלית. גם אם לא נצליח את האתגר, יש תמיד אפשרות לתקן. היוצא מן הכלל הוא המתאבד. משם אין דרך חזור; משם אין דרך תשובה.
מאחל לך הצלחה רבה מכל הלב. אם יש לך שאלות נוספות – אנחנו כאן בשבילך.
יהושע
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
