שלום אישה יקרה,

השאלה שלך הגיעה לפתחי בדיוק בערב חנוכה, הזמן שבו מדליקים את האור בפתחי הבתים. ואת מספרת שכבר כמה זמן הבית שלכם לא מאיר. זה עצוב מאוד מצד אחד אבל אפשר לראות את זה כנקודת-אור מצד שני, כי לפעמים רק כשמגיעים לחושך גדול מתעוררים לחפש את האור. זה מזכיר לי נהג שמתנמנם על ההגה ופתאום הוא קולט שרכב מתקרב לעברו במהירות מפחידה. תוך שבריר שנייה הוא מתעורר בבעתה וקולט את המצב. באותו רגע נורא הוא נעשה עירני כמו שד ומבין שזה קריטי, ושהוא חייב לעצור בצד ולאגור כוחות אחרת זה עלול להיגמר באסון. אני מקווה שלא חווית את הרגע הזה בכביש, אבל בחיים – הגעת בהחלט לנקודה שבה את קולטת שאתם במקום לא טוב. התפרצויות, התקפי כעס, סערת רגשות ואלימות – אלה תמרורים ברורים מאוד שקוראים לך לעצור ולחשב מסלול מחדש. אני מעריכה אותך על שעשית זאת בכך שפנית ל'אקשיבה', ומחזקת את ידייך בהחלטה לא להירדם על ההגה.

ועכשיו לשאלה מה לעשות.

אפשר כמובן לפתוח את הנושא של תקשורת זוגית, ניהול קונפליקטים וכד', וזה תמיד טוב, אבל כנראה שלא זה שורש העניין. כי זה לא הבית הלא-מסודר, העומס שיש עלייך או החברותא. זה הזוגיות עצמה. המקרים הספציפיים הם קצה קרחון שמציף את "הקושי כלפיו בכל הנושאים", כפי שכתבת, אך האמת היא שהזוגיות שלכם קוראת לך להקדיש לה מחשבה. רגע, מה זה בכלל זוגיות? עברו כמעט 4 שנים מאז שיצאתם לדרככם המשותפת, והנה את מספרת על שני אנשים שחיים זה לצד זה אבל העולם הפנימי שלהם לא ממש מתחבר. יש במכתב שלך הרבה "אני" מול "הוא", וכמעט ולא "אנחנו". נראה שעם הזמן הפכתם לשני אנשים רחוקים, נפרדים, כועסים ולפעמים עוינים, שכל אחד מהם מתנהל במסלול משלו עם רצונות משלו.

לבנות זוגיות זה ליצור נקודת מפגש שבה כל אחד רואה את השני כאדם עם צרכים ורצונות, עד כדי כך שחשוב לו שבן הזוג שלו יהיה מאושר. למען מטרה זו הוא מוכן לעשות המון (אפילו לוותר על החברותא, או לסדר את הבית). האם כרגע את מרגישה שבעלך רואה אותך? נראה שלא, וזה מפוצץ אותך. הוא לא רואה כמה איכפת לך שהחברותא שלו מגיע כשהבית לא מסודר, הוא גם לא רואה שאת עייפה ולא מתאים לך לסדר, והוא לא רואה עוד אלף דברים קטנים. בעיקר הוא לא רואה אותך.

תרשי לי לנחש שגם הוא מרגיש אותו דבר. האם באמת את רואה אותו? את הרצונות? את האכזבות? את חוסר האונים והתסכול?

אז מה למעשה?

קודם כל לעשות שינוי בתפיסה. להפסיק לפתור בעיות. במקום זה לראות את הבעיות כתמרור שקורא לכם להציב את הזוגיות כמטרה ראשונה בסולם העדיפויות, מעבר לסדר בבית, לחברותא ולכל השאר. במילים אחרות זה אומר להיזכר ב"אנחנו" שמעבר ל"אני" ול"אתה", ולחזק אותו בכל דרך אפשרית. תוכלו להיעזר בהדרכה זוגית, סדנה, שיעור, ייעוץ או ספר טוב, אבל בעיקר תיעזרו בנחישות שלכם. לפני כמעט ארבע שנים רציתם לבנות בית משותף, אבל גם החלומות הוורודים ביותר נשחקים אם לא מטפחים אותם, והזוגיות שלכם, כמו פרח עדין, זקוקה להשקעה אינטנסיבית. האם את פנויה לכך? אני בטוחה שזה חשוב עבורך עד כדי כך שאת מוכנה לכבות פלאפון, להכין לך כוס קפה, לשבת עם עצמך ולהקדיש זמן לדבר הכי חשוב בעולם.

במקביל, אני הולכת להציע לך משהו נועז. מוכנה? אז ברור לי שזה לא שבעלך מושלם בהחלט ואת אשמה בכל, אלא יש כאן שני אנשים שכל אחד מהם תורם את חלקו למצב שנוצר. בכל זאת, מאחר שכרגע את היא זו שלוקחת אחריות על החלק שלה ורוצה בשינוי – המפתח נמצא אצלך. האם את אמיצה? האם את מסוגלת להיות הראשונה מבין שניכם שעושה צעד קדימה? אני מאמינה בך. קחי נשימה עמוקה ושימי בצד את השאלה מי צודק. במקום זה חפשי הזדמנות ליזום שיחה עם בעלך, אבל הפעם תפני אליו ממקום שרואה אותו. דברי איתו על הצרכים שלו ועל כמה חשוב לך שהוא יקבל את מה שהוא צריך. יש סיכוי גדול שמהר מאוד הוא יבין שמישהו רואה אותו ואז הוא יירגע ויתחיל לראות אותך. אני ממליצה לך לקרוא את הספר "תקשורת לא אלימה" מאת מרשאל רוזנברג. הוא ידריך אותך איך להביע את צרכייך ולחיות מתוך הבנה הדדית למרות השוני שביניכם.

כתבת שאת מעוניינת ללכת לטיפול ובעלך לא. מה לעשות, זה אופייני לנשים להיות פתוחות לטיפול, כשם שאופייני לגברים לחשוש ולהירתע מכך. לכן חשוב לדעת איך לארוז את המוצר. טיפול הוא לא סוג של איום או עונש ששולפים בשעת מריבה או ברגע של ייאוש. להיפך. טיפול זה פריבילגיה שזוגות מושקעים מפרגנים לעצמם. תמצאי רגע טוב ואז תספרי לבעלך כמה חשובה לך הזוגיות, ושאת רוצה לעשות הכל כדי שיהיה לו טוב איתך. תשאלי אותו מה דעתו על כך שאת תלכי לטיפול, ותציעי לו להשתתף כדי שהטיפול יהיה יעיל יותר וכדי שיבין מה את עוברת. אם הוא יקבל את ההצעה – טוב. אם לא – תלכי בלעדיו. טיפול טוב ייתן לך כלים לשפר את היחסים עם בעלך עד שהוא יהיה בשל לכך בעצמו.

מאחלת לך שתמלאי את ביתך באור!

ברוריה

[email protected]>