שלום וברכה!
ליבי עמך.
קשה מאוד להשיב על שאלתך משום שלא פרסת אותה, אתה אומר שיש לך ספקות אבל אתה לא מפרט מה הם הספקות הללו. אני מבין אם כן, שמה שמטריד אותך זה פחות הספקות עצמם ויותר הסיטואציה שאתה נמצא בה. אתה חש שעולמך מעורער בגלל שאתה לא באמת חושב שמישהו יוכל לפתור לך את הספקות הללו, ואינך מוצא מנוח במצב הזה.
בעיניי, העניין הקריטי הוא עצם המצב הזה. הורגלנו לחשוב שספקות זה דבר רע, וספקות מערערים על העולם היציב שלנו, ועל האמונות הברורות שעליהן גדלנו, אולם ההנחה הזאת לא תמיד נכונה. כאשר אדם מסופק, במיוחד כאשר יש לו ספקות אינטלקטואליים, זה אומר שהוא מתקדם ומתפתח, וההתקדמות הזאת היא טובה. לא צריך לקרוא לכל שאלה ולכל הרהור בשם ספק. המילה ספק היא מרתיעה ומעוררת פחד, לעומת זאת, המילים שאלה, תהייה או הרהור, אינן מרתיעות, להיפך, הן מעידות על התפתחות מחשבתית ועל התקדמות.
האם שאלות וספקות זה דבר רע מבחינה תורנית? וודאי שלא. לאורך ההיסטוריה היהודית אנו מוצאים בתוכה את השאלות ואת הספקות הנוקבים ביותר. התנ"ך עצמו מלא וגדוש בספקות ומתחים כאלה. אדם בורח מה', קין גם. אברהם מתווכח עם הקב"ה למה הוא מחריב את סדום, משה מתנפל על ה' כמה וכמה פעמים, איוב שואל את השאלות האמוניות הנוקבות ביותר, קהלת מעלה את ההרהורים הניהיליסטיים ביותר הקיימים. ובכל זאת כל זה חלק מהמסורת שלנו. המסורת היהודית מורכבת מכל הספקות, התעיות והתהיות הללו.
אמנם התורה מצווה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". אבל יש לדייק: "אשר אתם זונים". הזנות היא אסורה. יש כאן הזהרה שלא ללכת אחרי המבט המפתה המופיע בעיניים וגונב את הלב. צריך להיות עם שיקול דעת בוגר ואחראי. אסור להתפתות. אבל ספקות קיומיים, ספקות רציניים, אינם פיתוי, אלא עומק אנושי.
העובדה שיש לך ספקות, שאלות ותהיות, איננה מעמידה אותך בתווך. השאלה בעולם היהדות מעולם לא הייתה האם להמשיך להיות יהודי כשר או לא. אפשר להמשיך להיות יהודי כשר ובכל זאת לשאול שאלות גדולות. השאלה אם להיות יהודי טוב או לא איננה קשורה לשאלות שאתה שואל אלא להחלטה שלך בחיים. וההחלטה האמיצה בנויה מכך שאתה מבין שלא הכל מובן, וממשיך לקיים את המסורת היפה של היהדות, גם אם לא כל דבר נהיר וברור. ואף להיפך: 'שאינו יודע לשאול' מוזכר במסורת היהודית לגנאי. החכם שואל!
חלק מהבגרות של אדם, ושל יהודי בפרט, היא להבין שלא כל דרכו בחיים תלויה בתשובות לשאלות מסוימות. בהבנה שיש דברים שהם נשגבים. חלק מחוויית האמונה היא החוויה שיש דברים בהנהגתו של הקב"ה ובמציאותו שאינם מקופלים סתם כך בהיגיון שלי, אלא הם חומקים ממני. זה גופא הניסיון של האמונה. אדם שמחויב לאשתו, לא תמיד יודע מה הן כל מחשבותיה ולמה היא החליטה כך או כך. הוא לא תמיד מבין את מצב הרוח שלה ואת סגנונה, אבל הנאמנות שלו גורמת לו לחיות מתוך כבוד לאי ההבנה הזה. וזה בדיוק היחס של יהודים עם בוראם. כאשר מפנימים את עצם הנאמנות לה', נאמנות שאינה כרוכה בהבנה כזאת או אחרת אלא בברית עקרונית, באהבה של אדם לבוראו, למסורת שלו ולחיים הרוחניים שלו, אזי השאלות התיאולוגיות והספקות העקרוניים אינם פוגמים במאומה, להיפך, הם מעוררים מחשבה יוצרת.
דומני שההפנמה העמוקה של החוויה הזו, החוויה שתמיד יהיו שאלות, היום נפתור את השאלות של היום ומחר יצוצו חדשות, גורמת לאדם לחוש פחות יומרה ורצון מהפכני בשאלותיו. שאלות אינן ממוטטות בניין. עלינו לנסות להבין כמה שיותר את הבניין, אבל לא למוטט אותו בשל זה. ובעיקר, הבנת הבניין, השאלות שאנו שואלים, ברגע שהן נשאלות מתוך מקום כזה, הן מקבלות מקום של כבוד, ולא מקום של ספק ותעיה.
ניסיתי לדבר קצת על עצם הסיטואציה. אני חושב שככל שאנו מבינים ששאלות אינן 'בעיה' אלא התקדמות, אנו רגועים יותר. זה בשביל הסיטואציה. אם השאלות עצמן מנקרות לא נותר אלא לפתוח אותן בעצמן ולדבר עליהן.
בהצלחה
מנחם
[email protected]
דלג לתוכן
תגובה אחת
שלחתי בלילה שאלה שלא נותנת לי מנוח וטרם ענו לי.
הבן הצדיק שלי שיתף אותי שיש לו ספקות כאלה באמונה… אחרי שקראתי פה את המאמר אני מבינה שצריך לקרוא לזה שאלות ולא ספקות. אני לא חושבת שאם אומר לו שהשאלות שלו לגיטימיות זה יספיק. אני מרגישה שהוא צריך תשובה לשאלות. ולא יודעת איך לעזור לו. מה עלי לעשות? מה העיצה כשרוצים תשובה לשאלות ולא על עצם השאלה? אני מאוד מודאגת וכואבת.