שואלת צעירה ויקרה,

רוצה אני להביע את התנצלותי על העיכוב בשליחת תשובתי. שאלתך מעוררת המחשבה, תפסה אותי בתקופה עמוסה בחיי, ואני מקווה, שלא התייאשת מהאפשרות לזכות בתשובה…. עמך הסליחה.

התפעלתי מאד מהדרך הרהוטה שבה את מציגה את הדילמה המעסיקה אותך. עוד יותר התפעלתי מהיותך, צעירה מאד בגיל, אך בעלת אישיות עמוקה, החפיצה לשאוף לתוכה רק אוויר פסגות, שלא נעכר בשיח, שפה, תרבות שאינם ברוח ישראל סבא.

הרצון לגדל את נפשך ונשמתך בטוהרה, בנקיות, וללא חשיפה לתכנים ומראות שאינם ראויים הפעימה אותי. אלוקים, הבט משמים וראה בת-ישראל כשירה זו, מהם שאיפותיה ומהם מאבקיה.

כפי שאת יכולה לתאר לעצמך, אין בפי ‘מענה הלכתי’ במובנו המקובל, ורק אציע בפנייך את מחשבותי, ואשתף אותך בהרהורי.

החברה החרדית – דומני שיותר מכל חברה אחרת- ועוד הרבה לפני כל חברה אחרת, שכן עם כניסת הטכנולוגיה הבנה זו מחלחלת אט אט גם לציבורים נוספים, מבינה לעומק את השפעתה של התרבות על הנפש והנשמה. עוד הרבה לפני שהיה ניתן להגיע לכל תאוות העולם הזה במכשיר כף יד קטנטן, הבינה החברה החרדית עד כמה קריאת עיתון, טור דעה, פרסומת פה ומודעה שם, כולם כולם משפיעים על נשמתינו באלף ואחד נימים דקים של השפעה מצטברת.

לפיכך, אחת מאסטרטגיות שמירת הזהות החרדית, שהפכה ברבות הימים לערך המכונן של זהותה היא ההיבדלות מכל רוחות הזמן ומניעת חשיפה ככל הניתן למשנות תרבותיות אחרות הסובבות אותה. כחלק בלתי נפרד מאותה הבנה, מקדשת היהדות החרדית את טוהר מבטם של גדולי הדור, כמי שיכולים להכריע בסוגיות כבדות משקל. מנין להם ההבנה והיכולת? רק משום שהם שומרים על עצמם לבל תתערב בדעתם דעות שונות ומשונות מן העולם שבחוץ.

וכך כותב ר’ ישראל מאיר כגן מראדין (1838-1933) מחבר ה’משנה ברורה’ ו’חפץ חיים’ העוסק בשמירת הלשון) בספרו ה’חפץ חיים’ על התורה:

מי שדעתו דעת תורה יכול לפתור כל בעיות העולם, בכלל ובפרט. אלא שתנאי התנה, שהדעת תורה תהי'[ה] צלולה, בלי איזו פני'[ה] או נטי'[ה] כל שהיא. ואם יש לך אדם שדעת תורה לו, אלא שמעורבת אפילו מעט עם דעות אחרות מן השוק או מן העתונות – הרי דעת תורה עכורה היא, מעורבת עם פסולת, ואין ביכולתה לרדת לסוף הענין .

זוהי אותה דמות ראויה שאנו מחנכים אליה, ושלאורה אנו משתדלים לחנך את ילדינו. להמנע ממראות אסורים, מדעות מן השוק, מדעות מן העיתונות (הלא נקיה), וכן מכל מה שיכול להשפיע על נשמתינו וטוהר נפשינו.

החובה הזו איננה ‘המצאה חרדית’ אלא מגולמת כבר בצווי המוכר, שעם פרוץ הקורונה לחיינו, אנו מרבים להזכירו בהקשרים פיזיים, אך במקורו עוסק בשמירת הנפש הרוחנית.

בספר דברים פרק ד’ פסוק טו’ נכתב “וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה’ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵש” ואילו בפרק ד’ פס’ ט’ נכתב “הִשָמֵר לְךָ וּשְמוֹר נַפְשְךָ מְאוֹד”.

שני פסוקים אלו אינם עוסקים בהקשרם המקורי בשמירת הנפש במובנה הפיזי, אלא הם נסובים על החובה והזהירות הנדרשים מאיתנו לשמור על צלמינו הרוחני, ועל טוהר נפשינו.

וכך כותב הרב פנחס הורוויץ בספרו פנים יפות על ספר במדבר בפרק כ’:

“וזהו שהזהיר השי”ת עוברים בגבול אחיכם בני עשו “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”, דהיינו שהיו צריכים שמירה גדולה שלא ידבקו בגלולי אדום והעיד הכתוב כל העדה, דאף שעברו בגבול בני עשו וראו את גלוליהם לא נפקד ממנו איש לעבירה וכל העדה היו צדיקים, והיינו דפירש”י ואלו מאותן דכתיב בהן ואתם הדבקים חיים כולכם היום”.

נראה איפא, שהצווי התורני לשמור על הנפש, כשהוא מחוזק באידיאולוגיה של התבדלות מתכנים לא ראויים מביאה להכרעה שבמקרה של ספק אז אין ספק, וכל “שאלה היא טרייף’ (אם יש שאלה, אז זה כבר טריפה) והנטיה להחמיר מדריכה אותנו – אם אתה מתלבט אם נושא מסויים ראוי לכתיבה ולבמה ציבורית, אזי תחמיר ותמנע.

כפי שאת מבינה, אין פה גבול הלכתי ברור אלא הנחיה ודרך חיים- מה שלא קראנו, כנראה גם לא הזיק לנו. ומה שלא נחשפנו אליו, הרי שמנענו עצמינו מן הנסיון, כפי שאנו מקווים ומתפללים בכל יום “ואל תביאינו לידי נסיון”.

אז בעוד שבקבוצות אחרות, כאשר מתלבטים אם משהוא ראוי לפרסום, היד קלה על ההדק (או על העט) לפרסמו, הציבור החרדי, מהסיבות שמנינו לעייל, נמנע ומונע מילדיו להחשף גם למה שעשוי להיות שנוי במחלוקת ודילמה.

לפיכך- כל חברה משלמת את המחירים של החינוך שהיא מאמינה ודוגלת בו. בעוד שהחברה הדתית משלמת את מחיר פתיחות היתר והכרעות ערכיות מקילות מידי, החברה החרדית משלמת את מחיר הסגירות ומונעת מעצמה גם ספרות טובה ואיכותית. הרצון לא לגעת בנושאים רגישים ‘ולהחמיר’ בכל שאלה והתלבטות הנוגעת לתכנים, מעקרת בסופו של דבר את כוחה של ספרות טובה, ומונעת ממנה, לא אחת, להיות טובה ומשפיעה באמת. משמעות הדבר שקשה מאד לכתוב באותנטיות ובכנות על בעיות המעסיקות את הצעירים באופן נוגע ואמיתי, וחלף העיסוק בקשיי החיים כפי שהם, נעשים המילים פלקטיות ובלתי משכנעות. הנסיון לכתוב רק על דברים אידיאלים, כפי שראוי שיהיו, ולהמנע למעסוק ב’דם שפיר ושליה’, בתהליכי עומק, התחבטויות נפשיות וספקות מייסרים, מייצרת בסופו של דבר ספרות דלה, נטולת השפעה, שרק גורמת לחיפוש יתר בשדות זרים.

אני בכוונה מציגה לך את שתי האפשריות כדי להבין כי לכל דרך יש מחיר, ולמעט גבולות ברורים של חוסר צניעות, ההלכה מותירה לנו מרחב של שיקול דעת, ומנחה אותנו להשמר על נפשותינו. צפיה בסרטים אלימים (אפילו שהכל זה רק בכאילו, איפה כתוב שאסור לעשות כאילו?) משפיעה גם היא על הנפש ושומר נפשו ירחק, גם אם לא עוברים על איסור הלכתי מובהק בצפיה בהם.

האיזון בין חשיפה והעלאה על הכתב של מלחמות היצר הכמוסות ביותר, לבין הרצון שלא להתבחבש ברע ובמכוער גם אם בהמשך הסיפור מצליחים להחלץ ממנו, עומד בבסיס הבחירה שלנו בין טוב לרע, והיא נקודת איזון עדינה בין מה שיעלה אותנו בקודש, לבין מה שיורידינו חלילה בסולם. הדרך להעביר את הדברים בכוון בונה, יעיל, ומרומם טפח מעל לקרקע, הוא אתגר גדול לסופר ירא שמים, וכפי שעולה משאלתך, נראה לי שאת עצמך מודעת לגודל האתגר.

לאחר שפרשתי בפנייך את האפשרויות, עליך לחשוב אלו סיכונים את מוכנה ליטול, ואלו מחירים את מוכנה לשלם.

פנייתך לאתרינו מלמדת אותי כי תפיסת העולם החרדית, שיקול הדעת החינוכי, ונקודת האיזון המועדפת עליו הולמת יותר את האיזונים הפנימיים שלך עצמך.

בהצלחה לך בבחירת האיזונים המתאימים לך

בברכה,

ורדית

varditro@mail.huji.ac.il