דלג לתוכן
אני לא חושב שיש אלוהים. בעזרת השכל שיש לי (שטוענים שאלוהים ברא לי) נראה לי הגיוני יותר שאין אלוהים ושהתורה לא נכתבה בידי ישות עליונה אלא ע"י בני אדם. אם טעיתי ואגיע ל120 ואעמוד למשפט האם יוכלו לדון אותי לחובה כי השתמשתי בשכל שקיבלתי מהאל? גם ת'כלס הזיכרון נמצא במוח והמוח לא עולה איתי לשמיים אז לא יהיה לי זיכרון של מה עשיתי ומה לא וגם לא ארגיש שום דבר כי לא יהיה לי גוף ולא אראה דבר כי לא יהיו לי עיניים.
שלום לך שואל יקר,
שאלתך הראשונה היא חשובה מאוד ואני שמח שהעלית אותה כאן,
ראשית אענה על שאלתך בצורה בה שאלת אותה. אתה שואל, אם שכלך יכריע ש"הגיוני יותר" שאין אלוקים, האם במידה וטעית, יוכלו לדון אותך על כך?
למרות שכמובן איני מתיימר לדעת מה קורה בעולם האמת ולדעתי זה גם כן עניין שולי יחסית בבחירת דרך חיים [ארחיב על כך מאוחר יותר], לגבי שאלה זו התשובה היא – ברור שכן. הרי אילו שכלך היה מוכיח לך שאין, ייתכן והיית אנוס או לפחות שוגג. אבל כשאתה עצמך מסופק [שהרי אם לא, אין סיבה לשאול האם תוכל להיענש], לקיחת סיכון רק בגלל ש"הגיוני יותר", הוא כמו כל לקיחת סיכון.
אם הגיוני יותר שאין שוטרים בכביש ולכן תיסע בו גם ללא רשיון, כנראה הכנסת למערכת השקלולים את האופציה שכן תיתפס ותשלם על כך. כמובן שלא כל הסיכונים שווים ויש דברים שבכדי לקחת סיכון צריך סיבה טובה ואחוזים גבוהים להצלחה, אם לדוגמא אתה מסופק לגבי חומר מסוים אם הוא רעל, גם אם נראה לך הגיוני יותר שאינו רעל, אתה כנראה תוודא מקדם גבוה לפני שתבלע אותו, אולי 98% יספיקו ועדיין, אם טעית, האחריות היא עליך.
בכדי שיהיה נכון ללכת אחרי השכל ולהשליך את הסיכוי שאתה טועה ומפסיד משהו רציני, צריך שתתקיים אחת משתי אפשרויות, האחת, ששני הצדדים בבחירה מחייבים, לדוגמא בחירה בין שתי דתות או שני דרכים מנוגדות בדת, [או כמו במשל, אם אתה חייב לבחור אחד מתוך שני מאכלים כשאחד מהם מורעל או כביש אחד שתיסע בו ללא רישיון] שם כמובן שצריך להשתמש בהגיון שניתן לי [או "כלים" אחרים עליהם אדבר בהמשך] וללכת אחרי המסתבר ביותר. והשנייה, שאני משוכנע בוודאות. אם ברור לי משהו בצורה שלא מותירה בי שום ספק, אני אנוס לעשות כך.
וכאן מתחילה השאלה החשובה, איך אני יכול לדעת? איך אני יכול לברר דבר בסדר גודל כזה? דבר שקריטי כל כך לחיי? האם מספיקה חשיבה סתמית לנושא כל כך עמוק וגורלי? איך בכלל השכל שלי יוכל או אמור להכריע בשאלה שדנו ודנים בה גדולי החכמים [משני הצדדים] במשך כל כך הרבה דורות?
ברור שלא נדרש מהאדם לדעת דברים מעבר לכלים שניתנו לו. השאלה היא מה הם הכלים והאם אנחנו משתמשים בהם בצורה המכסימלית.
אז נדבר קודם על השכל, אותו כלי נפלא שמנחה אותנו בסיטואציות רבות כל כך. השכל יכול להוכיח הוכחות לוגיות לאישור או הפרכת מציאות או דעה מסוימת. ונתחיל מהסוף, האם השכל באמת יכול להוכיח שאין אלוקים? אישית, מעולם לא ראיתי הוכחה כזו, זה גם כמעט לא מציאותי לחשוב על אפשרות של הוכחה כזו, שהרי במידה ואלוקים קיים והוא אכן נעלה כל כך מכול ישות המוכרת לנו, מי אנחנו כי נוכל להקשות עליו קושיות או לנסות לרדת ל"סוף" דעתו.
השאלה המתבקשת, אם כן, היא האם השכל יכול להוכיח בצורה חד משמעית את קיומו של האלוקים. יש כאלו שאוהבים להשתמש בכל מיני הוכחות הסתברותיות או היסטוריות. מכיוון שהשאלה הופנתה אליי אומר את דעתי. לדעתי אילו רצה ה' שמציאותו תהיה מוכחת בצורה שכלית ועובדתית, בצורה שמתאימה לסוג של הוכחה מדעית, הרי שיכול היה לדאוג לכך. וכי קשה לפניו [במידה והוא אכן קיים וכול יכול] להתגלות כל יום בפני כול הברואים באותות ובמופתים? צריך להבין, ה' לא ברא עולם בשביל שהכול יהיה גלוי וה"משחק" יהיה מכור. לכן אני אישית לא מאמין שישנן או יכולות להיות הוכחות המכריחות את קיומו ברמה הלוגית.
אז מה נשאר לנו? אם ההוכחות הלוגיות המוכרות לנו מתחום המדעים אינן רלוונטיות, באיזה כלים אנחנו כן יכולים להשתמש?
נכון שיש מסורת, זה הוא בהחלט דבר חשוב. כולנו איך שהוא מסתמכים על נתונים שהועברו לנו מהדורות הקודמים ולולא כך, כנראה לא היינו שורדים. אבל האם זה מספיק? האם זו סיבה שבגללה אמשיך את חיי ללא שינוי ואנחיל הלאה את אותה מורשת שלא בדקתי ואין לי איך לבדוק? יש אנשים שהשמרנות בדמם והמשכת מסורת חשובה להם יותר מכל, אך יש גם כאלו שלא. ראיתי פעם באחד מספריו של רבי צדוק הכהן מלובלין שמתאר את אותה החוצפה המאפיינת את דורו של המשיח, כדבר חיובי. היכולת לקום ולשאול מחדש שאלות שהושתקו במשך דורות רבים, היא סוג של קרבה חזקה לאמת.
אז אולי בכדי לחדד יותר את השאלה אשאל שאלה אחרת, לא נדבר עליך אלא על אדם שנולד אי שם על אי בודד וכך חי את חייו. האם ניתן לדרוש ממנו להכיר באלוקים? מה כן ניתן לדרוש ממנו? האם לדוגמה אפשר לדרוש ממנו לא לרצוח? להיות ישר? לכבד אחרים? לדאוג לסביבה?
האם נותרו לנו עוד כלים? התשובה היא כן. כשמדברים על "אמונה", הרבה טועים לראותה כמשהו ערטילאי, כמשהו מעורפל שמשתמשים בו כשדברים אינם ברורים מספיק. המשפט "אני לא יודע, אני רק מאמין", אינו מופרך בעינינו כלל. כאן מתחילה הבעיה.
ההגדרה הנכונה לאמונה היא שונה בתכלית. ההבדל בין ידיעה לבין אמונה אינו בעצמת האמת העובדתית אלא במקורה. הדברים שאני "יודע" הם כאלו שהוכחתי באמצעות חושיי, הכלים שנועדו להכיר לי את העולם החיצוני. או אותם חושים פיזיים, ראיתי, שמעתי, מיששתי. או השכליים, הסקתי, שוכנעתי וכו'. אמונה אינה מגיעה מבחוץ, היא מבוססת על הקול הפנימי ביותר שלי.
איך אני יכול לשמוע את הקול הזה? אתן לך כמה דוגמאות, אם תרצה – תרגילים. האם אני מסוגל לחשוב על חיי ועצם מציאותי כחסרי תכלית? האם ניסית פעם להבין איזו מטרה יכולה להיות לכל מעשה שתעשה אם אנחנו סתם תופעה חולפת באין סוף של זמן, היווצרות אקראית של אורגניזמים שמסתובבים זמן קצר על פלנטה קטנה נשכחת וברת חלוף ומנסים לשרוד ולהתרבות?
האם יש "טוב" ו"רע" מעבר לניסיון לשרוד בתוך חברה [שכל מטרתה היא הישרדותית]? האם כשאנחנו רואים עוול אין לנו תחושת צדק פנימית הזועקת "זה רע! זה אסור שיקרה!"? האם לא בוקעת מתוכנו זעקה לעבר כוח עליון כשאנו צריכים משהו? מה זה אומר על המבנה הפנימי שלי? אולי באמת יש בי נשמה, מרכיב פנימי שאינו רק חומרי, שחש שיש כאן משהו גדול יותר.
האמונה קרובה מאוד לכל אחד, אך אכן חמקמקה, היא מתבהרת רק למי שבודק אותה לעומק, למי שמחפש באמת לעשות את הטוב, למי שלא מוכן לשוות חוסר משמעות להיותו. היא נותרה כאחד הנעלמים המצופים מהאדם לגלות בחפשו את דרך הטוב.
ובהקשר זה אעבור לשאלתך השנייה.
ראשית, חשוב לי להדגיש כי שכר ועונש אינם אמורים להיות המטרה שלנו בעבודת ה'. המטרה היא עשיית הטוב, משמעות החיים היא מימוש הפוטנציאל הרוחני שלנו בעולם הזה, מה שניתן לכנות גם כגילוי האלוקות בבריאה [עיין בפרשנויות אודות "יש קונה עולמו בשעה אחת"]. השכר או העונש הם ה"מניעים" ונועדו לדרבן אותנו לעשות את הנכון או לנקות אותנו מרע שדבק בנו [זה נושא עמוק ומורכב, ממליץ ללמוד בספרי הרמח"ל. ורק כדוגמה אזכיר שמי שאינו ראוי כלל, גם לגיהינום אינו זוכה, הוא פשוט נמחק]. איני יודע ממה עולמות השכר והעונש מורכבים אך יותר מסביר להניח כי כל הדימויים הפיזיים ניתנו להמחשה בלבד עבור מי שחי בעולם פיזי חומרי.
במידה וישנו בורא ומטרה, חלק בהבנה הזו היא שאנחנו לא רק חומר, שיש לנו גם נשמה שהיא משהו שמחובר לעומק תודעתנו, שנשמה זו שהיא חלק מהותי ב"אני" שלי, "חווה" גם במימדים שונים מאלו המוכרים לנו. לדוגמה, כשחז"ל משתמשים במינוח "נהנים מזיו השכינה", ניתן להבין מכך שה"הנאה" שם שונה מתחומי ההנאה שיש לנו כאן. לצערי דימויי ילדות הם כנראה הגורמים לנו לראות את ה"עולם הבא" כמקום בו אנחנו עולים עם הגוף, או כמקום בו יש משמעות לכל המאפיינים החומריים שאנחנו מכירים. זו טעות, שהרי מדובר בשכר ועונש שיש להם משמעות לנבראים רוחניים.
אני מקווה שהועלתי לך בתשובותיי. מאחל לך חיפוש עמוק וברור, תן לעצמך להכיר רבדים נסתרים בך ובתודעתך, להתפעם מעומק הווייתך ולגלות את מטרת חייך בשמחה.
המון טוב,
מנחם
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
