בס”ד

שלום לך שואלת יקרה

מתכווץ לי הלב לקרוא את פנייתך. כואב. באמת קשה!

כרגע אנו פונות ומתייחסות רק אל הרגש ולא אל השכל. כי כמו שאמרת בעצמך- אין לעצב סיבה… החיים שלי טובים… לא חסר לי כלום… דברים ודיבורים הגיוניים אינם קשורים לכאן.

נדבר בשפת הלב ולא המוח. הוא זה שמדבר, וצועק, ומכווץ. ומרגיש. כמו שאין טעם להסביר לעיוור מהו צבע אדום, או כמה מרהיב עין הנוף, או כל דבר אחר- כך אין טעם להסביר ללב שלנו מה הוא אמור לפי ההגיון הרגיש ולהבין… זו פשוט (?) שפה אחרת.

אנחנו מרגישים. עובדה. וברוך השם שזה כך- תארי לעצמך עולם קר, קפוא, ללא רגשות… לא כדאי להילחם ברגשות. הפוך, כל דבר (שאני מכירה, לפחות) שנלחמים בו- אינו נעלם אלא גדל ומתנפח. כל רגש באשר הוא זכאי להכרה, והוא לגיטימי לחלוטין. שוב, לא בגלל שהוא הגיוני- כי יתכן והוא לא, אבל זה לא מעניין ולא חשוב. הרגשות שלנו קיימים, חיים ולפעמים גם בועטים. הם לא ייעלמו אם נתעלם מהם או ננסה ‘להסביר’ להם עד כמה הם כן או לא רצויים.

ונפנה אל בליל הרגשות שקיימים בך: עצב, כאב. רצון לבכות. ייאוש, חוסר עניין. ריחוק כולם. טינה לא מוסברת. נכון, זה לא תמיד נעים ולא תמיד חביב, אבל תני מקום, אל תתעלמי! אל תדחיקי! אל תנסי, לפחות בינתיים, למצוא לרגשות האלו סיבה. הם קיימים, ורוצים מקום. ואיפשהו, בין המילים והשורות, אני מבינה שרגשות אשמה על הרגשות האלו נמצאים גם כן… גם הפחד שמא אני לא שפויה ואיפה הנורמליות שלי ומה זה כל התערובת המוזרה הזו והלא מוכרת- גם נמצא.

אל תפחדי. בבקשה. אגלה לך בסוד שזה טבעי ונורמלי להרגיש ככה. אממה? כל עוד זה תחום ולא משתלט על החיים ויש לך סדר יום תקין ולא הכול שחור- וככה את מתארת- זה בסדר. זה לא דיכאון ולא מתקרב לשם. אם את רוצה ברחבי הרשת אפשר למצוא המון מידע מקצועי בנושא.

איני אומרת, ודאי שקיימת איפשהו סיבה לזה. וודאי וודאי לא מתכחשת. אבל כרגע- זה לא מעניין ולא חשוב. את, ומה שאת מרגישה (ולא מה שאת חושבת על הרגשות האלו) הם אלו שמעניינים וחשובים ולגיטימים. וקיימים. וכואבים. וצורחים.

אז אחרי שאנחנו מבינות שרגשות- ולא משנה מהם ואם הם צודקים או לא- קיימים, בואי נדבר עליהם. ואם זה עדיין לא ברור, אנא ממך קראי שוב מהתחלה. זה חשוב מאד מאד.

הכותרת שנתת למכתבך הוא ”עצב כרוני”. מה זה כרוני? כנראה שמבחינתך (ככה אני מבינה) זה משהו שקיים כל הזמן. גם כשנראה שלא, והרי אמרת שרוב הזמן את מרגישה בסדר, בפני אחרים את כן משתדלת להיות שמחה, העצב תמיד שם, בצד. מחכה לרגעים קצת יותר חלשים כדי להביע את עצמו.

אבל, וזה אבל גדול מאד, אני רואה שאת מודעת היטב לעצמך (וזה מאד לא פשוט לאף אחד וודאי לא בגילך) ופנית למישהו ‘מבחוץ’ אחרי זמן לא רב. בכל אופן, לפי ראות עיני… אצלך בטח כל רגע הוא גיהנום ובכלל לא בטוח שזה ”לא זמן רב” כמו שאני החלטתי, אבל יש כאלו שמתבשלות עם עצמן ועם רגשותיהן המון המון המון זמן עד שפונות למישהו שאולי יכול לעזור, או לא פונות בכלל. אני מעריכה את זה מאד וגם רואה לעצמי כבוד גדול (סליחה באמת… ברשותך) שפנית.

את שואלת “מה לעשות”. אז אני לא יודעת להגיד לך מה לעשות. אני לצערי לא מכירה אותך מספיק (ואולי חבל שכך, את נשמעת לי בחורה חמודה ומעניינת) כדי לתת לך מרשם לחיים שמחים ומאושרים. גם לא נראה לי שיש מתכון ברור של אחת שתיים שלוש לחיים כאלו. די ברור לי שלכל אחד יש מרשם שונה, עם רכיבים ומינונים שונים כדי להשיג את האושר המיוחל. זה את צריכה למצוא בעצמך, למה ומה. אבל, לא לשכוח… בבקשה ממך… קודם כל תני הכרה, תשבי עם עצמך (או עם דף, אולי מחברת או פנקס, אולי עם איזה כלי נגינה, אולי אפילו באמצע שאת שוטפת כלים או מכינה עוגה… מה שמתאים לך) ותבדקי מה את מרגישה. אל תפחדי. זה רק יכול להראות שאת גדלה ומתבגרת. רק אחר כך יכול לבוא כל השאר.

כן הייתי מציעה לך למצוא מישהי שאליה תוכלי לפנות ולפרוק את תחושותייך ולראות שזה נורמלי וטבעי לגמרי. אין לך חברה כזו (כך ציינת) וגם לא ההורים. אני, מהצד, חושבת שיתכן שדווקא זה טוב: חברות, ובפרט כאלו “שטחיות” עלולות להיבהל סתם מעבר לפרופורציות הנכונות, והורים מעצם היותם הורים תמיד דואגים ולפעמים יותר מידי. זו יכולה אפילו להיות רופאת המשפחה שיכולה לתת פתרונות מצוינים שמתאימים לדכדוך הזמני שעליו את מספרת.

כמובן (ואני רואה שכרגע זה כך) אני שמחה מאד בשבילך שמצאת כתובת לשפוך לפניה את תחושותייך. כמו שאמרת בעצמך- זה כבר מקל ועוזר מאד. לא את ולא אני המצאנו ש”דאגה בלב איש ישיחנה” אלא החכם מכל אדם כבר אמר זאת. אין לאמירה הזו המשך של תיאור איך המקשיב מוצא פתרון לבעיה, לדאגה. איזשהו פעלול קסם שבהינף יד או מטפחת צבעונית שמעלים את התסבוכות כולן. עצם ה”ישיח” כבר מהווה חלק גדול מאד מהפתרון (אולי משהו מעין שאלת חכם חצי תשובה…)

מאחלת לך כל הטוב שבעולם

שרה s4134009@gmail.com