שלום רב,

אני מזדהה מאוד מאוד עם שאלתך, ותקופה ארוכה הנושא הציק לי ולא נתן לי מנוחה.

אני שמח לקרוא בין השורות שבדקת הרבה נושאים וחקרת בהם, כל הכבוד!

למעשה, כמדומני שכל רבני ישראל מסכימים על כך ברמת העיקרון, כולנו מחכים ל"מישהו שיבוא ויעדכן את ההלכה" או בשפת הגמרא "תשבי יתרץ קושיות ובעיות".

ולמעשה ההבדלים בינך ובין מי ש"מפחד" הם שניים:

הראשון, בתפיסה העצמית: האם אני מספיק גדול וחכם לבוא ולשנות את דברי קודמי?.

השני, בתפיסה הציבורית: האם הציבור כשיר לקבל "עדכונים"?.

ואפרט מעט.

יראת הרוממות

כל מי ששהה ליד תלמידי החכמים הגדולים באמת, אלו שישבו ימים ולילות להבנת כל מילה בתורה, מגיע בדרך כלל לחלישות הדעת, ואך טבעי שהוא שחשש מתמיד ינקר וישאל: "האם אני גדול יותר מהרב אלישיב? האם התעמקתי והבנתי את התורה יותר ממנו?

ואם הרב אלישיב הבין שצריך לדון בתורה כפי שהיא בידינו כיום, האם אני הקטן אבוא ואשנה? האם יש בכוחי לקחת אחריות ולחלוק עליו?"

זוהי התפיסה העצמית של רוב הציבור שתופס את עצמו קטן מול גדוליו, וחלש מכדי לנסות לטעון אחרת ממה שטענו עד כה.

ולכן למעשה רק תלמיד חכם גדול מאוד שיבוא בעוצמה וידפוק על השולחן "לא כך לימדתנו התורה", רק הוא יוכל לבוא וליצור שינוי. ודוגמה לכך הוא הרב עובדיה יוסף, שהגיע מכוח תורתו וטען שצריך לשנות, ושינה על אף שרבו המקטרגים והמתנגדים לו בתחילת הדרך, אך כיון שבא בשם התורה והביא אסמכתות לדבריו, התקבלו דבריו.

ועוד לפניו, הגיע הרב שלמה זלמן אוירבך ושינה לחלוטין את תפיסת היחס לחשמל, והתיר לדוגמה להדליק ולכבות מכשיר שמיעה בשבת, תוך דיון בינו כאברך צעיר מול החזון איש! משום שדן בנושא ברצינות ובאחריות מלאה, מתוך דברי התורה עצמה.

וזאת בשונה מתופעה מתגברת של תלמידי חכמים שבאים לעדכן את התורה על פי ערכים חיצוניים מתוך שיח של התנשאות ולא מתוך שיח תורני, מה שגורם שהציבור התורני עצמו דוחה אותם, ורק הציבור שמחכה לפשרות ומודרנה בתורה – מקבל את דבריהם בלא חקירה ובלא דרישה.

ומבחינה זו, אין לי אלא לחזק את ידיך ואדרבה, אם אתה חש ראוי לכך, עליך ללמוד ולהתעמק היטב בכל נושא ונושא, ולכתוב ולהפיץ ברבים על מנת לדון ולגבש דעה תורנית מוצקה ואיתנה שתתייחס למציאות המשתנה.

מצבו הרעוע של ציבור שומר המצוות

ההבדל הנוסף בין מי שמפחד משינויים למי שחפץ בהם הוא בתפיסת המציאות הציבורית, "האם יש בנו כשירות להכיל שינויים?".

אי אפשר להתעלם מהעובדה שעברנו גלויות קשות עד לאחרונה, ועברנו נטישת הדת של רוב העם היהודי, כך שכל פעולה בתחום הציבורי של שומרי המצוות – מנהלת מעין דיאלוג מול רוב העם שנטש את התורה. וכל שינוי ו"עדכון" מרעיד את אמות הסיפים ומעלה חשד של מינות ואפיקורסות, כך שהפיתרון בוודאי אינו יכול להיות שינוי דרסטי וחוסר יציבות בחיים התורניים.

אני מכיר הרבה תלמידי חכמים שלאחר לימוד סוגיות מסויימות הגיעו למסקנה חד משמעית שדרוש שינוי, אלא שהם מספיק חכמים בשביל לא לבצע את הדברים הלכה למעשה, מחוסר תועלת.

כאשר המון העם אינו מסוגל לרדת לעומקם של דברים, אין תועלת בקריאה לשינוי, הרי זה קול קורא במדבר, או גרוע מכך, מחיקת כל השפעה ציבורית – ומה הועיל חכם בתקנתו?

ולכן צריך להמשיך לדון ולחקור כל נידון חדש, לאור התורה. מתוך הבנה שאכן עקרונות הבסיס לא משתנים, לעולם יהיה אסור לפרוק עול, לרצוח או לנאוף, לעולם נקדש את השבת והמועד ומקום המקדש, נעבוד על מידות הקנאה, הכעס והכבוד, כי בסופו של דבר, כל השינויים הם בצורה החיצונית של קיום המצווה.

אפשר גם לשים לב, שכפי שהדברים עברו שינויים לאורך הדורות, כך גם עתה, חכמי ישראל דנים את המציאות מחדש בכל עת, אנו יודעים ש"כינים פרות ורבות" ולא דנים את "הנולד לשמונה" כמוקצה שעתיד למות. יש כיום דיונים מתוך התורה על שיוויון בין איש לאשה, הימנעות מאכילת בשר, ועוד.

וגם אם לפעמים בוערת התשוקה לזרז את הדברים, עלינו לזכור שהתנהלות ציבורית נכונה היא "אבולוציה" ולא "רבולוציה".

וגם מבחינת סעיף זה, בכדי שהציבור יהיה מוכן לעיון מעמיק בתורה, צריך לעמול ולהוכיח את עמדת התורה כלפי המציאות של ימינו.

ואין לי אלא לקרוא לך לשנס מותנים, ולפרסם את דברי חקירתך בכל נושא.

כי תורה היא ולימוד היא צריכה. ואם תבוא בלב טהור ובכנות, דבריך יתקבלו על לומדי בית המדרש.

בברכה

מתי

[email protected]