הי יקרה.

שאלת שאלה כואבת כל כך.

כואבת לא דווקא בגלל השאלה שהיא,

אלא בגלל מה שאני שומעת ליד המילים ומתחת למילים.

את שואלת האם אנשים עם בעיות נפשיות הולכים לגיהנום לאחר המוות, וגם מספרת על כאבים נפשיים לא פשוטים שאת מתמודדת איתם. ויחד עם זה, מלווה אותך פחד נוראי, שאת עצמך תגיעי לגיהנום.

והתשובה שלי היא, שאנני יודעת. אין לי תשובה ברורה של "כן" או "לא", יכולה להביא מקורות עמוקים ששופכים אור על הנושא, אבל כשאני חושבת עלייך, יש לי תשובה קצת אחרת, מסכימה לשמוע?

מה שאת מתארת הוא כבד, וקשה, ומכניס למועקה ולחוסר חיות. אני חושבת עלייך, בת בגיל נעורים שיכולה כל כך לפרוח ולשמוח, וזה הופך את התחושות הקשות שלך לעוד יותר כואבות  ומצערות.

יש סיפור על הרש"ש, שהיה מגדולי המקובלים. הגיע אליו איש עני ומיוסר ובכה לפניו על הקשיים והכאבים שלו: כאבים פיזיים, מחסור כלכלי נואש, רעב ובדידות וייסורים נפשיים עמוקים. הרש"ש השיב לו מה שהשיב, ופתאום העני נרדם, בתוך חדרו של הרש"ש.

נרדם, ורואה חיזיון: בחלומו, הוא עולה לבית דין של מעלה, וניצב נפעם מול האור הגדול והאינסופיות. עגלות עגלות מתחילות לרוץ בדרכן לאולם המשפט, והוא, אחריהן.

בהגיע הדין, מגלה העני שהעגלות עמוסות בחובות ובזכויות שלו, והן עולות על כפות המאזניים בדרך להחלטה, האם הוא יפנה לגן עדן או, חלילה, לגיהנום.

כמה נורא. כף החובות מכריעה, העבירות והזדונות שעשה בחייו מבקשים תשלום.  והעני הרועד מפחד מבין שיהיה עליו ללכת לגיהנום כדי להתנקות ולהתמרק לפני שיגיע לגן העדן הניצחי.

אלא שמאי – שם מגיע מלאך, סוחב עגלה נוספת. עגלת הייסורים.

כל עוניו, בדידותו וכאביו של העני עולים פתאום על כף הזכויות שנעשית כבדה מרגע לרגע, אולי… אולי יש לו סיכוי להינצל מהגיהנום?

אלא שכשאחרון הייסורים הועלה על כפות המאזניים, מתגלים המאזניים כישרים. מאוזנים. שווים זה לזה. בלא הכרעה, לגן עדן או לגיהנום?

בנקודת שיא זו, העני מתעורר בחדרו של הרש"ש, ובוכה: "הביאו לי עוד ייסורים ואנצל מדינה של גיהנום".

אנני יודעת מי את, יקרה. אבל דיכאון, חרדות ולחצים אינם מגיעים סתם כך, והם עצמם ייסורים קשים וכואבים. וייסורים – ממרקים.

אז אולי נבקש אותם, חלילה?

הו, וכאן חשוב מאד מאד שתפתחי את ליבך:

כשהולכת לה הבדידות ומפנה את מקומה לרעות ולחברות, כשנעלם הדיכאון ומפנה את מקומו לשמחה ולחיות וחיוניות, כשמתמוגגים הלחצים ויש מקום לשלווה ולעבודה פנימית,

אז – יש מקום לקניית זכויות אמיתיות וזוהרות וכבדות כל כך, כאלו שיעלו על כפות המאזניים ויביאו לנו את הטוב הניצחי.

כשאנחנו שמחים ועובדים את השם מתוך אותה שמחה, אנחנו בוראים לעצמנו שפע של זכויות מופלאות ויקרות מאד, לעולם הבא שלנו. ואז כבר אין צורך באותם ייסורים שיכריעו את הכף….

אולי סבלת דייך. יקרה. אולי הגיע הזמן לצאת מאותם רגשות קשים וייסורי נפש, אולי הגיע הזמן לחרות נפשית ויציאה מהמיצרים החונקים של הרגשות הקשים האלו.

תוכלי להמשיך לכתוב ונחשוב ביחד איך תוכלי לצאת משם, אם תרצי.

שיהיה חג שמח באמת.

תמר ע.

[email protected]