שואל יקר שלום וברכה, ותודה על השאלה המחכימה.

אתה אכן צודק בכך שהדימוי הנפוץ של איש ואישה, בתורה באופן כללי וביתר שאת בפנימיות התורה, הוא של "נותן ומקבל": הגבר מתואר בתור נותן, ואילו האישה מתוארת בתור מקבלת. המבנה של "נותן ומקבל" חובק את כל היבטי היחס השונים שבין גבר ואישה, מתהליך יצירת הוולד, עבור בהשפעה רוחנית של קיום מצוות, וכלה באחריות פשוטה על פרנסת הבית. משלים רבים נאמרו לעניין הזה: הגבר הוא השמש והאישה לבנה; הגבר שמים והאישה ארץ; א-להים הוא זכר והשכינה נקבה. המכנה המשותף שלהם הוא נתינה וקבלה.

האם זה אומר שהאישה אינה נותנת? שהאישה נשארת פאסיבית, מקבלת? והאם יש כאן אידיאליזציה של דמות הגבר, כאילו כל הגברים מעניקים מטבעם לזולתם ונקיים מאנוכיות? דומני שלא, ואשתדל להסביר.

על מנת לסבר את האוזן, אטול דוגמה מהקשר שבין הקב"ה לבין עם ישראל – קשר שנמשל אף הוא ליחס שבין זכר לבין נקיבה. המשנה (סוף מסכת תענית) קובעת כי יום מתן תורה הוא "יום חתונתו" – יום של כריתת ברית בין הקב"ה (בתור חתן) לבין ישראל (בתור כלה). כמו כן, פסוקים רבים בתורה מתארים את הקשר שבין הקב"ה לבין ישראל כקשר זוגי, כך שחטאי ישראל נחשבים מעשה זנות: "וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ" (דברים לא, טז). מגילת שיר השירים מתארת את הצד הנפלא של הקשר האינטימי, ואילו במקומות אחרים, כגון נבואת הושע, אנו מוצאים את הצדדים הקשה שלו.

בקשר שבין הקב"ה לבין עם ישראל, ברור מאד כי הקב"ה הוא הנותן, ועם ישראל הוא המקבל. אבל האם משתמע מכך שעם ישראל אינו "נותן"? עם ישראל הרי נוצר כדי להשפיע את אורו של הקב"ה – את אור התורה – בעולם: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). העולם הוא מקום חשוך (כפי שדורשים חכמים מהפסוק "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם", לשון העלם), ומוטלת עלינו האחריות להאיר אותו באור בהיר. ביחס לאומות העולם, קובע אפוא המהר"ל (גור אריה לדברים כה, יח; וכן ביערות דבש, דרוש י) שעם ישראל הוא זכר ושאר אומות העולם נקבה – עם ישראל משפיע, ושאר האומות מקבלות.

יתירה מזאת, יש אפילו צד שבו עם ישראל נותן, והקב"ה מקבל, כפי שהפוסק מעיד: "תְּנוּ עֹז לֵא-לֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ" (תהילים סח, לה). הקב"ה מבקש מאתנו לבנות לו משכן – "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) – ועם ישראל מבצע. כלומר, אפילו בקשר שבין הקב"ה לבין עם ישראל, היחס של "נותן ומקבל" אינו חד-סטרי. הוא מורכב מכך.

מתוך הקשר שבין הקב"ה לבין עם ישראל אבקש להדגיש שלוש נקודות. נקודה אחת היא שגם כאשר היחס העיקרי והמהותי של עם ישראל מול הקב"ה הוא יחס שבין נותן למקבל, אין זה שולל את מעמדו של עם ישראל כנותן בכל זירה אחרת. כלומר, אמנם אנחנו מקבלים מאת ה', אך בקבלה זו יש נתינה לעולם כולו. כן הדבר גם ביחס לקשר שבין איש ואישה. נשים כמובן נותנות. הן נותנות בלי סוף, כפי שציינת בשאלה: לילדים, לבית, לעולם כולו – באינספור דרכים. ועדיין, הקשר עם הבעל הוא בעיקרו ובמהותו קשר של מקבלת מול נותן.

נקודה שנייה היא שהמודל של "נותן ומקבל" אינו חד ופשוט כפי שהוא נשמע. כל נותן הוא במובן מסוים מקבל, שכן אלמלא נוכחותו של המקבל הוא לא היה יכול לתת – וזה כל רצונו ומגמתו, להשפיע ולהעניק. "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק" (פסחים קיב, א). בלי הירח, לא הייתה השמש מסוגלת להאיר על הארץ גם בשעות הלילה; בלי הארץ, השמים היו נותרים חסרי תכלית, חסרי מטרה; ובלי השכינה (בסכמה הקבלית), הקב"ה לא היה נוכח עם עמו ישראל. המודל של "נותן ומקבל" אינו גוזר שהנותן אינו זקוק למקבל; השניים מייצגים תנועות נפש שונות, אך שניהם זקוקים זה לזה.

נקודה שלישית היא שהמודל של "נותן ומקבל" הוא מודל שמתאר אידיאל, רעיון אבסטרקטי נקי וטהור. בעולם המעשה, כמובן שגורמים רבים משפיעים ומכתיבים את אורחות חיינו, ואלו אינם יכולים להיות תמיד בהתאמה למודל התיאורטי. לעתים דווקא נשים מפרנסות וגברים מתפרנסים; ישנן נסיבות שבהן הגבר אינו מסוגל לתת, והאישה אינה מסוגלת לקבל; ויש גם מקרים של גברים "נשיים" ונשים "גבריות". ועדיין, אין זה אומר שהמודל מתבטל. גם אם הסטייה ממנו היא בלתי נמנעת, הוא נמצא ברקע בתור אידיאל שהשאיפה אליו משרה עלינו שמחה וסיפוק.

לסיום, אתייחס לנקודה שהעלית בנוגע לגברים אגוצנטריים ונשים אלטרואיסטיות. כמובן שיש כאלה, ויש גם את ההיפך – נשים אגוצנטריות וגברים אלטרואיסטיים. אך שאלה זו – עד כמה האדם ממוקד בעצמו, ועד כמה בזולת – אינה נוגעת להגדרה של "נותן ומקבל" שבה אנו עוסקים. אדם יכול להיות נותן ולחשוב רק על עצמו, וכך אדם יכול להיות מקבל ולחשוב רק על הזולת – זו שאלה של אופיים של הנתינה והקבלה, כיצד נותנים ומקבלים, ולא של הפעולה עצמה.

המערכת של נתינה וקבלה היא מערכת של קשר, של יחס בין אנשים, כאשר כולנו לפעמים נותנים ולפעמים מקבלים. החשיבה "רק על עצמו", ובמידה מסוימת גם החשיבה "רק על הזולת", מנתקת בין המעשה עצמו (של נתינה או של קבלה) לבין מסגרת הקשר שאותה הוא מכונן. כאשר קיים קשר תקין בין השניים – בני זוג, בני משפחה, חברים, קולגות לעבודה, וכל קשר אנושי – המחשבה המתלווה למעשים של נתינה וקבלה ממוקדת דווקא בקשר עצמו. גם הנתינה וגם הקבלה נחוצים כדי ליצור את הקשר המופלא בין בני אדם. אנחנו חיים לא בשביל לתת ולא בשביל לקבל, אלא בשביל להיות בקשר – בקשר עם הזולת, וכמובן בקשר עם הקב"ה.

מאחל לך הצלחה בכל,

יהושע