שלום לך שואלת יקרה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שעסקתי בסוגיה הזו. הייתי אז מאורסת, וטיילתי עם חברה טובה לאחת משיחות הנפש האחרונות של לפני החתונה…
ממש כמו שאמרת, זו שאלה שרלוונטית אצל הרבה. כמו שהסיפור הקצר שלי רומז, גם החיים שלי הפגישו אותי איתה ועם דומותיה, וכמובן שלכל אחד ואחד יש את הייחודיות שלו ואת גוון ההתמודדות הספציפי שהוא פגש.
את מתארת מצב עדין שבו בעלך אינו מעוניין להוציא את המחשב, אך את רואה איך יש לו תחומי התעניינות אחרים שאינם אך ורק תורה, והמצב, אם אני מבינה נכון, כואב לך פעמיים.
כואב לך שעכשיו יש עוד דברים שמעניינים אותו, וכואב לך הפחד, שמא ואולי מי יודע, הוא ילך ללמוד איזה משהו לא-תורני, וימצא את עצמו הרחק הרחק משאיפתך.
מה עושים?
אני רוצה לדבר על מושג חשוב מאד בזוגיות, במיוחד בזוגיות צעירה, שקוראים לו ‘נפרדות’.
פעם שמעתי מטפל זוגי שסיפר שלפעמים באים אליו זוגות, ומציגים את עצמם, ואומרים מתישהו את המשפט הבא ‘אנחנו ממש באותו ראש’. בנקודה הזו הוא שואל אותם: ‘מי הוריד למי את הראש?’
במצב נורמלי, לשני בני אדם יש שני ראשים. שתי תפיסות, שתי מערכות חיים, שיכולות להיות קרובות מאד, שאפשר לנהל בהן שותפות עמוקה וקרובה – אבל מדובר בשניים שהם אחד. ולא באחד שהוא אחד.
במשפט ‘השאיפה שלי שלימוד תורה יהיה בראש מעיינו’ טמונה אמירה שאת מאד רוצה שהוא ירצה. ואם הוא רוצה משהו אחר?
הדבר הראשון שאני מציעה לך לעשות זה להתחיל להפנים שאתם שניים.
כל אחד ממכם עומד בעצמו מול הקדוש ברוך הוא, לכל אחד נסיונותיו שלו ואתגריו שלו.
אף אישה לא היתה רוצה שבעלה יחמיץ פניו מול עובי הגרביון שהיא גורבת או אורך החצאית. זה לא ממש דומה, אבל יש בה מן המשותף. זה מתקבל כמו ביקורת ב’בטן הרכה’, וזה לא עושה לאף אחד טוב…
כתבת את גילך, וממנו אני מסיקה שאתם נשואים מזה שנים ספורות.
מיד אחרי החתונה, יש תהליך חזק של התמזגות – ‘זו”צ’ כזה, שהולך לכל מקום ביחד ועושה כל דבר ביחד :) וזה תהליך יפה ובריא של יצירת קשר.
אחר כך, עם השנים מתחיל התהליך עולה רמה – ואז מתחיל תהליך של מובחנות: בעצם אנחנו שניים, בעצם כל אחד מאיתנו מגיע ממקום אחר עם עולם של שאיפות, רצונות, פחדים, מעצורים ומה לא.
וכאן כל אחד מוזמן לשחרר קצת, להשאר ביחד עם מקום גם ל’לבד’.
בעיניי, הנקודה שהעלית היא חלק ממערכת גדולה ורחבה של הכרה בנפרדות של כל אחד משניכם, וביצירת ביחד ברמה גבוהה יותר, מתוך ההכרה שמדובר באחד ועוד אחד.
הדבר השני שראוי להביט בו, זה תיאום ציפיות. תזכירי לי רגע באיזו ישיבה למדת? :) אה, נכון, בעצם אף אחת מאיתנו לא למדה בישיבה ולא יודעת מה זה נורמה של בחור טוב ואיכותי,
ברוב הפעמים בנות מציירות בדמיונן את הבחור האיכותי כמי שאין לו בעולמו אלא ד’ אמות של גמרא, לומד שלושה סדרים מלאים – מה ברור, זה מובן מאליו, ועוד כל מיני קביעויות בין לבין, ולא מטייל מחוץ לישיבה באמצע הזמן, ומטייל בבין הזמנים במירון מקסימום.
המציאות, יגיד לך כל מי שמצוי בנבכי עולם הישיבות היא שונה בתכלית.
בחור טוב ומצוין ומעולה צריך גם לאוורר את הראש מדי פעם, ועל אחת כמה וכמה אברך.
מבין שורותייך עולה דמותו של בן תורה איכותי, שומר על עצמו מהבוץ שבחוץ (וכמה כמה בוץ יש בחוץ!). יש כל כך הרבה מה להעריך בו! חבל להחמיץ את הטוב שזכית בו בגלל דמות לא מציאותית שנבנתה בדמיון.
את יודעת, היו הרבה מגדולי ישראל שקראו מדי פעם בשביל להתאוורר ספרים שעסקו במשהו אחר. זה לא גרם להם חלילה לעזוב את הלימוד, זה פשוט ‘ניקוי ראש’ הכרחי כדי לחזור וללמוד.
אז מה, האם אוכל להבטיח לך שלעולם לא יעזוב את עולם הלימוד וזה יישאר רק בגדר התאווררות?
לא הבטחתי.
כרגע, כמו שאת מתארת, זה נשמע אברך איכותי ובן תורה ש’מתחזק’ עוד תחומי התעניינות קטנים מהצד, לפסקי זמן של התאווררות.
הכי נורמלי שבעולם, לא חריג בכלל, ולא הופך אותו למישהו שהתורה איננה בראש מעייניו. חבל שתטפחי פחדים על מה יהיה אילו, כשאולי בכלל לא יהיה כזה מין אילו.
ואם אי פעם בעתיד הוא כן ילך? הוא כן ישתנה? אולי הוא מתישהו יאכזב אותך?
ואם מתישהו את בעצמך תאכזבי אותו?
פה אני מציעה לחזור לעקרון הראשון שהעליתי, הנפרדות. להפנים היטב היטב את העובדה הפשוטה שאתם שניים. שני בני אדם עם בחירה ועם נסיונות משלהם. שתי נשמות שמתישהו אחרי מאה ועשרים תיתנה דין וחשבון – כל אחת בשביל עצמה. וכל אחד מוזמן לעשות את העבודה במגרש שלו.
בהצלחה במסע החיים,
דבורה.
דלג לתוכן
תגובה אחת
שמחתי מאוד לקרוא את התשובה ,
שנאמרה בטוב טעם ודעת..
אכן הרבה מאוד לא מבינים את העניין הנ”ל שבין הזוג אחרי הכל , הוא אדם עצמאי עם רצונות משלו, שלא תמיד עסוקים בהגשמת חלום לבן הזוג..
כמו שאמר הרב דסלר , ” אם לבין הזוג יש ציפיות אחד מן השני, וכבר האושר מהם והלאה ”
יישר ככחם