שלום אישה יקרה,

מצטערת על העיכוב בתשובתי.

קראתי את דברייך כמה וכמה פעמים והרהרתי בהם.

אני שומעת אותך מדברת על שני דברים מרכזיים.

הראשון הוא האופן בו את מתארת את הקשר שלכם ב23 שנותיו. בסדר.

אין שם משהו טוב במיוחד, רע במיוחד. יש חיכוכים עוברים אותם ובסך הכל בסדר.

השני הוא ההתנהגות של בעלך כלפייך. לא קורא לך להדלקת נרות, לא קורא לך לתמונה וכו'

והרגש שמתעורר בליבך אל מול ההתנהגות הזו- הוא לא סופר אותי.

משם את מגיעה לפרשנות- שבעיניו אני בכיס שלו.

אמנם לא כתבת את הדברים בפירוש, ואולי אני טועה, אך נשמע כי הדחף להתגרש הוא הדחף להוכיח לו שהוא טועה. שאני לא בכיס שלו.

אני מתבוננת בשתי הנקודות האלה ותוהה אם יש קשר ביניהן.

האם יתכן שלשתיהן שורש אחד?

במשך 23 שנה רמת קשר של "בסדר" היתה מספיק טובה עבורך.

קיומם של חריקות, מריבות, ויכוחים- לא דחפו אותך לעצור. לייצר שינוי מהותי. לא הדליקו אזעקה.

האם הזרימה הזו משקפת תפיסה ש"זה מה שאני יכולה לצפות לו"?

האם יתכן שבעלך משתתף איתך בתפיסה הזו? זורם איתה?

מתנהג בהתאם לרעיון של "בסדר זה מספיק טוב"?

מה השתנה עכשיו מכל הפעמים הקודמת? מה מונע ממך להשתמש באותה מיומנות שפיתחת לאורך השנים

ולומר לעצמך "זה בסדר, נעבור את זה ונמשיך הלאה. בסך הכל בסדר"?

האם זו פעם ראשונה שהדברים מקבלים משמעות של "לא סופרים אותי"?

האם ההתקוממות הפנימית הזו חדשה?

כיון שאין לי אפשרות לשמוע את התשובות שלך ברגע זה,

אוכל רק להציע לך זוית אפשרית להתבונן בדברים- קחי אותה רק אם היא נכונה לך.

יתכן שקולות המרד וההתקוממות שעולים מתוכך, ההתנגדות למצב,

הם בעצם קולה של הנשמה שתובעת את עלבונה. קול פנימי שנולד בך. שמצפה ליותר.

הכרה פנימית בערך שלך, רצון למצוא מקום של כבוד למי שאת, חוסר הסכמה למה שלא תואם את מי שאת באמת ואת מה שאת ראויה לו.

המהות הפנימית שלך, צלם האלוקים שבתוכך, גדולתך ויופייך,

מבקשים באופן טבעי את מקומם הראוי.

הם מבקשים לבוא לידי ביטוי, לקבל הכרה, לחיות חיים מלאים של צמיחה, של חיבור, של טוב שהולך וגדל.

והם צודקים. את נועדת לגדולות. לא להסתפקות במועט.

את אכן ראויה שירצו בך ויעריכו את נוכחותך,

והנה- נשמע קולם.

במקום בו היתה בעבר קבלה של "בסדר" נולדה ציפיה ליותר. לשלמות.

זה רגע מרגש. זו נביטה של הכבוד העצמי שלך.

והתהליך שאת עוברת כואב- ממש כמו הלידה.

אז מזל טוב לך, הראש בחוץ!

ועכשיו בואי נראה לאן ממשיך התהליך הזה?

האם תוכלי להאזין לקולות האלו בעולים בך עוד קצת? להתקוממות, לעלבון, להתנגדות…

לשמוע את בקשתם, את תחינתם, את תביעתם?

האם תסכימי לרגע לשהות שם בפנים בלי לזרוק אותם על בעלך? לשמוע את המילים שעולות בך ביחס לעצמך?

ואולי אפילו להיות הראשונה שמכירה בהם?

הראשונה שתנהג בך כבת מלך?

האם תקחי את האחריות המוטלת עלייך לספור את עצמך במקום להתרעם שבעלך לא סופר אותך?

תוכלי לדמיין לעצמך מה כלול בזה? איך זה בא לידי ביטוי שאת סופרת את עצמך?

שאת חשובה בעיני עצמך?

באיזה אופן את נוהגת בעצמך? כ"נתונה בכיס" ש"בסדר" זה מספיק לה,

או כאדם, חלק אלוק, שראוי לטוב שהולך וגדל….

אני מאמינה שככל שתעמיקי את ההכרות שלך עם הקולות שאת מתארת שעולים בך,

ככל שתפתחי את הכבוד שלך אל עצמך כפי שאת ראויה לו-

ההרגשה שלך תהיה פחות תלויה במה שאחרים יעשו או לא,

ובאופן טבעי- התפיסה העצמית שלך תוקרן גם לסביבה.

יתכן ואפילו סביר שישנן נקודות נוספות בתוך המציאות הזו,

ותהליך ליווי מקצועי יוכל לחשוף עוד ולקצר לך תהליכים….

מאחלת לך חיבור עמוק ליופי הפנימי שלך,

זלטי