מוישי היקר עד מאוד!

קראתי את מכתבך, שניתי ושילשתי, והתפעמתי שוב ושוב מהבעתך החדה והכנה. מחשבות עמוקות חולפות בראשך, ורוח של רצינות ואחריות חופפת עליהן. כה לחי.

אם הבנתיך כהלכה, ניכר מבין שורותיך כי השאלה מציקה לך משתי פנים. מן ההיבט האישי ומן ההיבט הציבורי. אתה תמה, מצד אחד, על הנורמות הרווחות בקרבנו, ושואל כיצד הן עולות בקנה אחד עם החינוך לאחריות ועם העיקרון ש”אין סומכין על הנס”, ותוהה, מצד שני, כיצד אתה עצמך אמור לנהוג ומה עליך לעשות.

ברשותך, אייעץ לך להתמקד בשאלה השנייה – בזווית האישית. ניתן בהחלט להתבונן על הנורמות הרווחות ועל מנהג העולם, ולשאול אם יש בהם טעם וכדו’, אך כדאי מאוד להתרגל שלא יהיה עיקר עיסוקנו בהם. אין ביד אדם לשנות את העולם כולו, ולוואי ויעלה בידינו לכוון את דרכנו שלנו כהלכה.

רבנו משה בן מיימון, שסידר לנו בספרו את אורחות חייו של היהודי עובד ה’, כתב בהלכות דעות (ה, יא): “דרך בעלי דעה, שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך יישא אישהשנאמר (דברים כ, ה-ז, עיין שם): ‘מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ…אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ…אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה‘.אבל הטיפשים, מתחילין לישא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה”.

נראה שזהו דרכו של עולם, כאשר בני אנוש מכוונים אותה בתבונה – אדם מתקין עצמו למלאכה שתוכל לפרנס אותו; לאחר מכן, כאשר יש בידו את האמצעים הדרושים לכך, הוא בונה לעצמו בית דירה, ושוב נושא אשה ומכניסה לביתו אשר בנה ומפרנס אותו ואת בניו בכספו אשר ירוויח ממלאכתו.

כאשר אדם מתכנן כך את חייו, הוא נוהג כמנהג “בעלי דעה”, ויתירה מזו, הוא חי את החיים כפי שתיכנן אותם קונה הכל בורא שמים וארץ, אשר במסגרתם “יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב” (תהלים קד, כג).

ראה נא את לשונו הזהב של רבי יעקב ב”ר צבי מעמדין [היעב”ץ], אשר דבריו נראים כמו נכתבו כמענה ישיר לשאלתך (פירוש “לחם שמים” למסכת אבות ג, יז): “אם אין קמח – אין תורה. פירוש, שלא יסמוך על הנס לישב בטל ממלאכה מכל וכל, בסמכו על עסק התורה להשיג די מחיתו שלא כדרך הטבע, כרבי שמעון בר יוחאי ובנו במערה, וכדרך אוכלי המן במדבר וארץ גזירה, או להיות בטוח לחיות מבלי טרף כשיעסוק בתורה, כדרך שעמד משה רבנו ע”ה ארבעים יום בלי אכילה וכן אליהו ז”ל, כי להם לבדם ניתנה הארץ להעביר ממשלת הטבע הניתן לבני אדם, לא עבר זר בתוכם. כי מן אז והלאה, רצה הקדוש ברוך הוא שישכים איש לעבודתו להביא טרף לביתו ודי חלב עזים ללחמו, לחם ביתו וחיים לנערותיו, ואי לא – לא אכיל. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין ל, ב): ראה חיים עם אשה – זו אמנות. ואף לדברי רבי נהוראי (שם פב, א, “מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה”), חייב כל אדם לעסוק במלאכה ובאומנות על כל פנים ולא יסמוך על הנס, שהרי כבר שנינו (אבות ב, ב): כל תורה שאין עימה מלאכה – סופה בטלה, בלי חולק”.

הראת לדעת, כי שאלותיך ממקור טהור יהלכון, ואכן זו דרכה של תורה, שיכין אדם את עצמו למלאכה שיוכל להתפרנס ממנה, בטרם יבנה את ביתו.

אמנם במציאות שבה אנו חיים, המסגרות החינוכיות והלימודיות הרווחות אינן פועלות במתכונת מותאמת לעקרונות אלו, אך יש לכך צידוקים היסטוריים, וככל שהולך ומתעמעם תוקפם – גם אופיים יילך וישתנה בהתאמה, כי כך דרכו של עולם.

הישיבות הקדושות בארץ ישראל הן מוסדות-המשך לישיבות שנוסדו בגולה, לפני מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו, היו רוב צעירי העם בונים את חייהם בהתאם לדרך המתוארת מעלה, רובם במלאכת כפים או מסחר ומיעוטם בתפקידי הוראה ורבנות. אלו שהוכשרו לעלייה בתורה ולתפקידי הנהגה תורנית בעם, מצאו את מקומם בהיכלי הישיבות הקדושות, ולימים שימשו כגדולי תורה, רבנים ומנהיגים. הישיבה שימשה אפוא בית גידול לתלמידי חכמים ומרביצי תורה.

כאשר חרב עולם התורה בגולה, נוסדו הישיבות בארץ ישראל כמוסדות המשך לישיבות אירופה. עם השנים, הפכו אותם מוסדות ההמשך לישיבות (ששימשו, כאמור, בית גידול לתלמידי חכמים) למסגרת הנורמטיבית של כלל צעירי העם, מבלי שישתנה אופיים העקרוני. הישיבה שמרה על אופייה הייחודי, כמכשירה את שכבת ההנהגה של הדור הבא, אך החלה לשרת את כלל האוכלוסייה (שבאופן טבעי, רובה לא נועד להנהגה תורנית עתידית).

מאחורי מציאות חדשה זו עומדים גורמים רבים, ביניהם הצורך הקריטי בכינונו מחדש של עולם התורה שחרב, וכן האתגר הקשה שעמד בפני ציבור היראים בארץ ישראל, לכונן פלטפורמה חינוכית תורנית במציאות שבה רוב העם, לדאבוננו, אינו שומר תורה ומצוות. הישיבות המשתקמות בארץ ישראל הצליחו בשני אתגרים אלו למעלה מן המשוער: הן כוננו מחדש את עולם התורה לתפארת, ואף גידלו לנו רבבות צעירים שומרי תורה ומצוות והולכי בדרך ה’ (וחלילה לנו לזהות את ההולכים בדרך זו עם ה”טפשים” שבדברי הרמב”ם האמורים, כיון שדברי הרמב”ם עוסקים באדם עצמאי הבוחר את דרך חייו בעצמו, בעוד תלמידי הישיבות חיים במסגרת שבה הנהגתם מנותבת על ידי הוריהם, גם זמן מה לאחר נישואיהם).

אלא שנראה כי עתה ניצב בפני קהל הנאמנים לדבר ה’ האתגר לכונן מחדש גם את השכבות האחרות בעם ה’, ולהעמיד דור של יראי-שמים הנהנים מיגיע כפיהם. יש להניח כי בשנים הקרובות נראה עין בעין במימושו של אתגר זה, ובעזרת ה’ בהצלחה רבה, כפי שהובטחנו מפי ה’ “כי לא תשכח מפי זרעו”. גם על תורתם של אנשי המעשה אנו מובטחים שלא תשכח.

אתגר זה אינו קל כלל. המציאות מלמדת כי החשיפה אל העולם ‘שבחוץ’ היא רבת-סכנות, וככלות הכל, אין כמו הישיבה להעניק מחסה רוחני הולם לנפשות צעירי עמנו. יש להבין אפוא את הנהגת הישיבות הקדושות, ואין לראות בה התעלמות מעקרונות היסוד שתיארנו בראש דברינו, אלא הכרעה קשה בין ערכים מתנגשים. הישיבה, כהיום, מעניקה את החוסן הרוחני הדרוש, גם אם הוא בא על חשבון החוסן הקיומי הנדרש. אמנם רצוי לפעול לשיפור המצב הנוכחי, אך יש להבין תחילה את הרגישויות שיצרו אותו.

ושוב אל הזווית האישית, החשובה יותר.

המחשבות על אודות עתידך הכלכלי, הן, כאמור, נכונות וחשובות וראוי לעסוק בהן. אם אתה מוצא את עצמך מסוגל להעמיק את השתלמותך בתורת ה’, במידה כזו שתוכל בבוא העת לשמש כרב, דיין או מורה הוראה, או כמחבר ספרים שימושיים, או כמורה ומחנך, כי אז טוב ורצוי שתעשה זאת. בדרך זו, ינוצל זמנך היקר בישיבה, גם להתעלות בתורת אלוקים חיים וגם להכשרה אל חיי המעשה.

אם אתה סבור שאין הדבר בידך, כי אז האתגר שלפניך קשה שבעתיים. עליך לטכס עצה כיצד תוכל להבטיח בו זמנית, הן את עתידך הרוחני כבן-תורה וירא-שמים והן את עתידך הכלכלי. ואל יהא דבר זה קל בעיניך. העולם שבו אנו חיים כיום עוד לא מצא את הנוסחה המדוייקת לשילוב בין השניים. רבים עשו כן ולא עלתה בידם, ומרובים יותר אלו שהצליחו במישור אחד – רוחני או כלכלי – מאלו שהצליחו בשניהם.

אני מציע לך בכל לבי לשתף את הוריך בלבטיך. מבין כתלי מכתבך ניכר שאינך מטיל ספק ברצונם הכן לעמוד לימינך ולסייע לך בכל אשר תלך, ואשריך שזכית לכך. ספר להם על מחשבותיך, העמד אותם על כנות מחשבותיך ועל רצונך העז לשמור על רמתך הרוחנית הגבוהה ועל שקיעותך בדברי תורה, יחד עם לבטיך על אודות עתידך הכלכלי.

בנוסף, תן דעתך לכך שחוסן כלכלי אינו עובר בהכרח דרך הכשרה אקדמית. נקודת המוצא בכל דיון על פרנסה איננה מידת הידע שיש, או שיהיה, לך בכל תחום עיסוק, ולא רק מידת הרווחיות הכלכלית שבו (וגם לא, כמובן, מידת החשיבות או היוקרה שנלווית אליו), אלא בעיקר, מידת העניין שאתה מגלה בו. עליך להתיישב היטב בדעתך ולעמוד על תכונות נפשך, כדי לזהות את התחום שבו תמצא עניין לעסוק בו.

ראה את לשונו היפה של החסיד רבנו בחיי (חובת הלבבות, שער הבטחון, פרק ג): “ולכל אדם יש חפץ במלאכה או סחורה מבלתי זולתה, כבר הטביע הא-ל לה בטבעו אהבה וחיבה, וכן בשאר החיים, כמו שהטביע בטבע החתול צידת העכברים… ועל הדמיון הזה תמצא מידות בני אדם וגופותם מוכנות לסחורות ולמלאכות. ומי שמוצא במידותיו וטבעו כוסף (=חושק) אל מלאכה מהמלאכות ויהיה גופו ראוי לה ויוכל לסבול את טָרְחָהּ – יְחַזֵּר עליה וישים אותה סיבה להבאת מזונו ויסבול מִתְקָהּ וּמְרִירוּתָהּ (=כלומר, יתמודד עם מעלותיה וחסרונותיה) ואַל יָקוּץ כשימנע ממנו הטרף בקצת העתים (=לא ייבהל אם בזמנים מסוימים העיסוק האהוב עליו לא יעניק לו פרנסה מושלמת), אך יבטח באלוקים שיספק לו טרפו כל ימי חייו”.

כלל הדברים, שאלת העיסוק בפרנסה אינה נבחנת רק על פי אמות מידה פיננסיות יבשות – מה ‘מכניס’ יותר, אלא בעיקר על פי נטיית הלב: כיצד ובמה אחוש סיפוק במלאכתי, ואהיה בכלל “הנהנה מיגיע כפו” הגדול יותר מירא שמים (ראה בספר “מרומי שדה” לנצי”ב מוולאז’ין, ברכות ח, א שהיינו הנהנה מן העבודה שעובד בה).

ואחרי כל זאת, קיימת גם האפשרות שתבחר בחיי דחק והסתפקות במועט ממש, כדי להקדיש את כל חייך ללימוד תורה. במציאות ימינו, סביר להניח שתוכל גם למצוא אשה כשרה שתסכים בשמחה לעמוד לצידך באתגר קשה זה, וליטול על שכמה את תפקיד הפרנסה (המוטל על האיש, המתחייב בשטר הכתובה “ואנא אפלח ואוקיר ואכלכל”) כדי לאפשר לך את השלוה והמנוחה הדרושים לכך.

לסיכום: שאלותיך רצויות וחשובות, וטוב שאתה עוסק בהן ברצינות; כדאי מאוד לשתף את הוריך בלבטים, הם ישמחו לעזור לך להתמודד עם הסוגיה החשובה הזו ברצינות וביושר; עיסוקו של אדם אינו נגזר רק מאמות-מידה כלכליות טהורות, אלא בעיקר מנטיית הלב וכשרון המעשה; את שאלת העתיד הכלכלי אסור לנתק משאלת העתיד הרוחני, ויהי ה’ אלוקיך בעזרך לקיים בהצלחה מרובה את מאמר הכתוב “מזה ומזה אל תנח ידך”.

אם תרצה, אשמח להמשיך את הדיון.

בהערכה רבה,

יצחק ברוך

datshe@gmail.com