שלום,

השאלה שלך כל כך חשובה ואקטואלית. זה פוגש אותנו שוב ושוב בחיים, אנחנו מבינים משהו בשכל והלב ממאן להתחבר, לקבל. אנחנו מרגישים כאילו יש בנו שתי ישויות מקבילות, אנחנו יכולים להתרגש ולחוש משהו בלי להבין למה ומאידך להבין משהו ולא להרגיש אותו כלל.

ברשותך ארחיב את שאלתך לכל אותם הרגשות והתכונות שאנו מעוניינים בהם, האם הדברים באמת בידינו? האם יש לי כלים לשנות את התחושות שלי? האם יש לי יכולת להשפיע על הרגשות שלי? אם כן, איך? לשכל יש לי גישה. כשמשהו לא מובן לי, אני יכול לחקור ולברר עד שאשתכנע. איך אני מקרב משהו ללב, לרגש?

התורה מלאה במצוות הקשורות לרגש, מצוות כמו ואהבת את ה' או ואהבת לרעך כמוך, לצד איסורים כמו לא תחמוד. עצם הציווי מלמד אותנו שבכל זאת יש לנו דרך להשפיע במודע על התחושות שלנו, איך?

אפרט כאן כמה דרכים ואפתח ב"דרך הקשה" יותר. האבן עזרא בביאורו למצוות "לא תחמוד" מבאר שהמצווה היא לחדד את הידיעה, להגיע להבנה ברורה וחד משמעית שמה שנמצא אצל האחר אינו שלי ובכך למנוע את עצם המחשבה על רכושו של השני.

אם נעמיק בדבריו נוכל להבין שבעצם הרגשות מסתמכים על השכל. גם פנטזיה שנראית דמיונית, מגיעה לראש מכיוון שהשכל מראה לנו ש"איך שהוא" זה עדיין מציאותי. מכיוון שכך, כשיש מצווה על הרגש המשמעות היא לא רק לשלול דבר, לא רק להשתכנע במשהו. אלא, להגיע לרמת ידיעה שהיא החלטית וטוטאלית. ידיעה שלא מאפשרת שום היתכנות של מצב אחר, לפי האבן עזרא, לא מותירה מקום לדמיון עליו יוכלו הרגשות לשבת.

אם נשליך את דבריו לשאלתך הרי שהעמקה נוספת והבהרה נוספת של מה שאת כבר יודעת בעניין הנהגת הבורא, ישפיעו גם על הצורה בה את חווה את העולם ומאורעותיו.

ישנה דרך נוספת, מעשית יותר, שנשענת על דבריו הידועים של בעל ספר החינוך "אחר המעשים נמשכים הלבבות". אמונה היא מלשון "אמון". החזרה במעשים ובמילים יש בה כוח לחדור גם למקומות אליהם אין לי גישה ישירה. כשאנחנו מרגילים את עצמנו לפנות לה' על כל דבר שעולה ולהודות לו אחר כל דבר, אפילו על הדברים שממבט ראשון נראים לנו פחות רצויים. אט אט התפיסה וההבנה מחלחלות פנימה.

חיזוק לדברים אלו ניתן למצוא בפסוק "וְיָֽדַעְתָּ הַיּוֹם וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָֽאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עֽוֹד". מפסוק זה ניתן לראות שבכדי להגיע לתודעה השלמה הזו לאמונה הברורה בכך שכל מה שקורה הוא הנהגת הבורא, לא מספיקה ה"ידיעה", גם לאחר הידיעה צריך "השבה אל הלב", צריך להחדיר את הדברים ללבנו. אנחנו צריכים שוב ושוב לפעול ולהזכיר לעצמנו כמה הכול מאיתו והכול לטובה.

עוד דרך שמועילה הרבה היא התפילה, פשוט להתפלל על כך. התפילה, לבד מההשפעה הישירה שלה ומהכוח הרוחני החזק שבה, מהווה גם פעולה שממקדת את רצוני ומבהירה לי עד כמה הביטחון הזה רצוי וחשוב לי.

ושוב אצטט פסוק, הפעם את בקשתו התמידית של דוד המלך "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". גם כאן ניתן לראות שאותו הרצון לראות את ה"נועם" שבדרכי ה' והיכולת להרגיש את קרבתו, לא די לה במשאלת הלב, זו צריכה להיות בקשה ממוקדת.

כמובן שכל הדרכים האלו דורשים פעולות וזמן ואינם באים ברגע, ה"שלווה" לה את מייחלת היא פרי עבודה רוחנית, אימון והתקדמות בנויה. למרות זאת חשוב שתדעי שכל פסיעה מקרבת אותך יותר ויותר למקום הזה ושהדברים אינם בשמים.

אסיים בדבריו המתוקים של ה"שפת אמת". בתשובה לכל הנזעקים על המצוות הרגשיות הוא עונה בטבעיות, עצם כך שה' מצווה אותנו להרגיש משהו, אומר שהרגש הזה טבוע בנו, שכל שעלינו לעשות הוא "לא להפריע", לתת לאותן הרגשות שטבעיות לנו לתפוס את מקומן. להסיר את המחסומים שיצרנו סביבנו שמונעים מאתנו להתנהג כך בטבעיות.

אני בטוח שהאמונה היא טבעית לכל יהודי ולא רק בשכל. שאם נזכיר לעצמנו שוב ושוב את מה שאנחנו יודעים בעמקי הוויתינו, שאם רק נאפשר להרגשה הזו להנהיג אותנו, היא תוכל להוביל אותנו בבטחון.

בהצלחה רבה.

מנחם

[email protected]