שואלת יקרה,

תודה רבה על שאלתך. אנסה לעזור לך, ולשם כך אתחיל מההתחלה.

הקב"ה ברא אותנו, בני האדם, מתוך אהבת חינם. את חיינו קיבלנו מתוך אהבה, ובמשך 13-12 שנה (עד גיל בר/בת מצווה), אנחנו נמצאים בעולם מתוך אהבת ה' אותנו, בלי חיוב למצוות. בכל בוקר אנו אומרים "מודה אני… בחמלה רבה אמונתך" – כלומר, רבה אמונת הקב"ה בנו. יש לו אמון בנו שנרצה ונשתדל לעשות את הטוב, גם אם טעינו אתמול ושלשום, ונטעה גם בהמשך (!), עדיין אהבתו אותנו אינה תלוייה בדבר. לכן הוא מחזיר לנו את נשמתנו, ונותן לנו יום נוסף.

מאהבת ה' אותנו, עלינו ללמוד מהי אהבה עצמית. אם הקב"ה, שהוא בורא העולם ומנהיגו, אוהב אותנו כל כך, כמובן שאנחנו גם אוהבים את עצמנו, שכן אנו יצר כפיו של הקב"ה. הוא נותן לנו אמון ואהבת חינם, עם כל השגיאות והאי-מושלמות שלנו. כך גם עלינו לקבל את עצמנו – כמו שאנחנו – ולאהוב את עצמנו באותה "אהבת חינם".

מכאן אני מגיעה לנקודה עמוקה מאד. הערך שלך הוא ערך מוחלט. הוא לא תלוי באחרים. אל לך להמתין לאישור מאחרים כדי להרגיש שאת שווה. אלא, את שווה הרבה מאד מעצם היותך כאן, מעצם חייך, מעצם הרצון הטוב שלך ומרוב הדברים החיוביים והטובים שיש לך. לכן, גם אם תחושי הרגשת דחייה ממישהו, התעלמות והעדר יחס, קודם כל תאמרי לעצמך: "אני אוהבת את עצמי כמו שאני, והקב"ה, שהוא תמיד אתי, אוהב אותי כמו שאני". 

אהבה עצמית אינה גאווה, אין בה התנשאות על האחר, אלא היא אהבה פשוטה. הרגשת האושר שלך אינה תלויה באישור מאחרים; היא אישית ופנימית, מתוך אהבת החינם שלך את עצמך. אדם שאוהב את עצמו, למרות אי-המושלמות שלו, מקרין שמחה, שלווה והאהבה, ואנשים נהנים להתקרב אליו. הציווי של "ואהבת לרעך כמוך" הוא לאהוב את הזולת אחרי שאת אוהבת את עצמך. אם אינך אוהבת את עצמך, איך תאהבי את רעך, כמוך?

השלב הראשון הוא אפוא לאהוב את עצמך, לדעת שהערך שלך הוא בלתי תלוי באחרים. גם אם לא קיבלת היום יחס או תשומת לב כפי שחשבת או ציפית לקבל, את עדיין שווה! את בתו של הקב"ה, את מקבלת אהבה ממנו (וגם מעצמך), וכמה שתאמרי את זה לעצמך יותר פעמים, כך תאמיני לזה. זה יחלחל. זהו תהליך. 

נקודה נוספת למחשבה: כדי לקבל משהו אי אפשר להכריח את השני לתת. נתינה היא חירותית, מרצונו החופשי של הנותן. אם מישהו כופה על השני לתת, זה כבר לא נתינה, אלא מילוי חוב. נתינה כזו אינה ממלאה את המקבל בהרגשה טובה (וגם לא את הנותן). כך, שאם באיזושהי דרך את לוקחת ודורשת את תשומת הלב של הסובבים אותך, גם אם תקבלי אותה, היא לא תמלא ולא תשמח אותך. הדרך לקבל משהו היא דווקא לא לצפות לו (כמו במתן תורה: "ממדבר מתנה"). לתת מקום חופשי ומשוחרר לשני לתת, ולהשאיר לו את הבחירה אם ואיך לתת. אולי את חושבת שכדי לתת תשומת לב מן הראוי לשבת ולדבר אתך, ואילו אמא שלך חושבת להעניק תשומת לב בדרך אחרת? לכן גם "ללכת מכות עם המשפחה" לא יעזור. בצורה כזאת את תובעת מהם את תשומת הלב, ואינך נותנת להם את ההזדמנות לתת לך.

אני הייתי מציעה לך: כל פעם שיש מצב כזה, בו נראה לך שמישהו מתעלם או אינו מתייחס אלייך, קודם כל תאמרי לעצמך שהקב"ה אוהב אותך, וכי את אוהבת את עצמך. נסי לספר מצדך למשפחה, ולשתף אותם, בלי תמורה בראש של "מה הם אמורים לענות לי". את מספרת כי את חלק מהמשפחה, והם יענו, יתיחסו ויקשיבו בדרך שלהם. לאט לאט תראי שכאשר הם ירגישו פחות לחוצים מהציפיות שלך, הם יהיו פנויים יותר להתייחס אלייך, לתת לך תשומת לב ולאהוב אותך כמו שאת. 

אני מאחלת לך מכל לבי שתזכי לראות את האהבה שאוהבים אותך כולם, ורק לצמוח מהתהליך שאת עוברת.

תמר פ.

[email protected]